 |
המוחים מרגישים שהאדמה בוערת, כי החודשיים האחרונים הבהירו להם שכל הזכויות הבסיסיות שלהם לא מוגנות במצב החוקתי הנוכחי (שנמשך עשרות שנים), ורוב מקומי של שישים ואפסילון חברי כנסת עם כוונות זדון יכול להפוך את המדינה מיהודית ודמוקרטית ליהודית ולא דמוקרטית.
ולכן, גם אם תעצור החקיקה הנוכחית, זה לא מספיק. מה שצריך עכשיו זה חוקה עוד חוק-יסוד חקיקה שמסדיר מחדש את זכויות האזרח והאיזון בין הרשויות, כך שגם בכנסות הבאות אי אפשר יהיה לחרב את הדמוקרטיה עם רוב נקודתי.
אני מאד ממליץ על המאמר הזה של מירון רפופורט למי שתוהה על מה המחאה ומה הEndgame שלה.
משם:
'במחאה שצמחה כל כך מהר ושאין לה הנהגה מוגדרת, כל ניסיון להגדיר "מה המפגינים רוצים" הוא בגדר השערה או ניחוש. אבל נדמה שאחרי עשרה שבועות אפשר לומר שהמחאה הזו דוחה את הבחירה של הימין להשיל את ה"דמוקרטית" ולהישאר רק עם ה"יהודית". יותר מכך: אף שרוב הדוברים, בוודאי אלה שבאו מהממסד הביטחוני או הפוליטי, מדגישים את ההכרח לשמור על ישראל "יהודית ודמוקרטית", ברור שההעדפה של המפגינים היא למושג "דמוקרטיה". מאות האלפים צועקים "דמוקרטיה או מרד", לא "יהדות או מרד". מי שנמצא בסכנה בעיני המפגינים היא לא ה"יהדות" של המדינה (יש גם ביטויים לא מעטים של עוינות ושנאה של ממש לכל מה שמריח מ"יהודי") אלא ה"דמוקרטיה" שלה. עליה הם מגינים.
הדרישה ל"חוקה" היא המשך ישיר של המהלך הזה. מרגע שהמחאה צברה תנופה וביטחון עצמי, נראה שהמפגינים כבר לא מוכנים לחזור לסטטוס קוו של לפני ה-3 בינואר 2023, כלומר לפני שלוין הציג את הרפורמה. העובדה שהימין מתגלה בחולשתו, גם משום שאינו מצליח להוציא אנשים לרחוב ובעיקר משום שאינו מצליח לספר סיפור קוהרנטי, דוחפת את המחאה לדרוש לכונן כללי משחק חדשים.'
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש