בתשובה לשוקי שמאל, 18/03/23 16:33
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עם כל דבריך הכללים, אני מסכים. אבל את תגובתך פתחת בכך שהיאוש אינו תכנית עבודה, וכל המשך התגובה אינו מכיל דבר מלבד יאוש (בפרט, תכנית עבודה לא מצאתי בדבריך). אני כלל לא חושב שסביר לשרטט כאן ''תכנית עבודה'' או אפילו משהו באזור החיוג של אחת. אבל את האור בקצה המנהרה חייבים לראות כדי שנשתכנע לא לסגור עדיין את המזוודות (לארוז הרי כבר התחלנו), ובתגובתך איני מוצא אותו. אתה כבר יודע מה האידיאל שעומד כרגע לנגד עיני, והוא לא כולל רחובות בוערים. מדינת ישראל התחילה עם תכנית חלוקה, ואני מייחל לאחת חדשה. אידיאלית על ''המחאה'' (אני מוחה על הכינוי) לא לפנות לאף אחד ולא לשכנע אף אחד, אלא רק ללכד את האנשים שכבר שותפים לה. אין מה לדבר על פשרות, גישור וחיים משותפים, אלא זה הזמן להכרזת עצמאות חדשה. את זה כנראה לא אקבל, אבל גם כמעט כל אופציה אחרת עדיפה על אותו משהו בריבוע של דרא''פ, טורקיה, לבנון ואיראן. הרי ללא החרפה משמעותית של ההתנגדות, האנטי-ליברלים לעולם לא יסכימו להתפשר כעת על איזושהי חוקה במקום לכפות את הריבוע הנ''ל על כולנו. בקונטקסט הזה, ''הבערת רחובות'' במובן של המחאות הנוכחיות בפאריז היא אופציה מתונה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תכנית העבודה היא התנגדות לא אלימה. אנחנו מתנגדים ונמשיך להתנגד כל עוד נעמוד בכך. אנו מתנגדים לחקיקת החוקים ונמשיך להתנגד להם אחרי שיחוקקו. לעולם לא נכיר ולא נשלים עם המשטר החדש ולא חשוב באיזה רוב יתקבל. כפי שכתבתי, התנגדות אינה מבטיחה הצלחה. היא מבטיחה רק את שלמות הנפש הנובעת מכך שלא עמדת מנגד. התנגדות אינה הידברות ופשרות עם הצד השני. בודאי לא עם המגזר השונא. מה שאני מציע אינו דו שיח עם האחרים אלא התארגנות, דיון פנימי וחינוך עצמנו למסירות נפש. אני מציע התמקדות בצרכים שלנו ובמה שאיננו מוכנים לוותר עליו ולא בדרישות ובטענות של המגזרים האחרים. אנו צריכים גם לבוא בטענות ובדרישות כלפי הפוליטיקאים שלנו ולא להתייאש מראש ולקבוע כי כולם חדלי אישים וחבל לבטל עליהם זמן ותקווה. הרפורמה צריכה להיות מן השאלה מה אנו יכולים לתרום למדינת ישראל אל השאלה על מה איננו יכולים לוותר למען מדינת ישראל. אדם צריך לעמוד על דעתו במקום שאינו יכול לעמוד בשומקום אחר. חובת האדם המוסרי להתנגד למה שאינו רואה כמוסרי. את האלימות יש לשמור להגנה עצמית. נשמור אותה לעת שהמשטר החדש יבוא לאסור את ה''משתמטים'' ואת ה''אנארכיסטים'' שלנו. בודאי, כל עוד אנו חיים בדמוקרטיה, בודאי שאין הצדקה לאלימות ולהתרת רסן. באשר לצרפת, אני חושב שהיא צריכה לשמש לנו תמרור אזהרה, מדוע אסור בשום אופן לזמן אנארכיה ואבדן רסן. אני משוכנע שגם בצרפת רוב המחאה אינה אלימה וזו התקשורת צמאת האלימות שמדגישה דוקא את הקומץ האלים. אבל אלימות זאת מופעלת בשמה של התנגדות אירציונלית לתכנית שכנראה אין לה שום תחליף. ההימנעות מאלימות שומרת עלינו מנזק לא מידתי ובפרט אם יתברר שטעינו. כל עוד אנו חיים בדמוקרטיה, בודאי שאין להתמסר לאנארכיה ולהתרת רסן. את האלימות יש לשמור להגנה עצמית וצריך לזכור שכל אלימות, מוצדקת ככל שתהיה, פוגעת בדרך כלשהי בתקווה לעולם טוב יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו הולכים במעגלים. אני לא יכול לומר שאיני מסכים איתך, כי אני לא מבין אותך. איזה ערך ואיזו תועלת יש בהתנהלות הזו? למה אתה בכלל מכנה אותה "התנגדות" ולא "השלמה"? למה שמישהו שפוי יבחר בה ולא בהגירה או מהפכנות? אני פשוט לא מבין על מה אתה מדבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני לא מבין מדוע "התנגדות" היא בעיניך השלמה. במילון שלי מדובר במילים שהן כמעט הפוכות. פראקטית, כרגע התנגדות משמעותה שאדם כמוני המסתייג מהפגנות בכלל ובפרט, מתייצב בצומת חורב עם הדגל שלו, מאזין לדן חלוץ ומוחא כפיים. מאחר ואותו דבר הוא גם מרי אזרחי, כרגע אכן אין ממש הבדל ביני לבינך. את ההתנגדות שלי לחסימת כבישים והצתת פחי אשפה, אפשר ליחס למחוייבותי לאי אלימות. יאמר שאני לא רואה איך זה מועיל לנו. אני חושב שזה קשור גם להבדל בין התנגדות למרי אזרחי. סליחה שאני תולה את המרי האזרחי על גבך הפרטי, אבל לדעתי זה מייצג משהו עקרוני. להבנתי, מה שאתה אומר הוא להילחם בכל הכוח כנגד ההפיכה המשטרית, עד לרגע מסויים, בו מבינים שהובסנו ואז אורזים את המטלטלין ומתפנים מכאן. יש כאן מחוייבות ל"ניצחון". ברגע שזה אינו אפשרי, בטל הטעם להמשך המאבק. אני כבר יהודי מבוגר. איני הולך לשומקום ולונדון definitely אינה מחכה לי. ההתנגדות אינה מחוייבת לניצחון אבל לא יודעת להפסיד. הדרך היחידה להפסיק את התנגדותי למשטר החדש, תהיה לחסל אותי פיזית. עד אז אני מחוייב באופן מוחלט להתנגדות. אנו נתנגד לעריצות הרוב לפני, בזמן ואחרי שתחוקק. לעולם לא נשלים עם עריצות הרואה בנו חמורי משיח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאלו שלונדון לא מחכה להם אמורה להיות מוטיבציה גבוהה אף יותר משלי. אני לא מאד מתרשם מהצהרות, סמלים ותחושות, ויותר מתעניין בדרכי פעולה שיאפשרו לי להמשיך לחיות כאן. כמובן שאני לא מעוניין באלימות, אבל מכאן לא נובעת כניעה ללא תנאי. מהבחינה הזו, אני לא רואה שום הבדל בין 1948 לבין 1973 לבין 2023. גם אז היו צריכים לדגול במחוייבות לאי-אלימות? מה זה משנה אם לצורר קוראים אל-חוסייני, סאדאת או גפני? דווקא בשל רתיעתי מאלימות יש חשיבות עצומה להחרפה הדרגתית של ההתנגדות, שאולי תכריח את מי שצריך לרדת מהעץ למצוא לעצמו סולם. כביש חסום היום עשוי למנוע פח בוער מחר, ופח בוער מחר אולי ימנע ירי ברחובות מחרתיים. השיחה הזו על אלימות מצד המוחים והמפגינים, אגב, אבסורדית לאור כך שהחרפת האלימות בינתיים מגיעה רק מצד אחד - כלפי המפגינים (אני מתאר לעצמי שדב לא בסביבה מכיוון שהוא עסוק כרגע בגינויים בלתי פוסקים כלפי האלימות וההסתה הגוברת נגד המפגינים). ואם כבר אתה דוגל באי-אלימות, אזכיר לך (שוב?) שבשנות ה-30 אף נאצי1 עוד לא חלם על הפיתרון הסופי ואף גרמני לא העלה אירוע כמו השואה על דעתו. אבל כולם ידעו (או היו צריכים לדעת) מול מי הם עומדים ולמי הם מעניקים כוח בלתי מוגבל. גם בישראל היום אף אחד2 לא חולם על רצח המוני, אבל איש לא יוכל לומר שהוא לא ידע מול מי אנו עומדים ומי מעניק לעצמו בימים אלו כוח בלתי מוגבל. מה יקרה בישראל עשור אחרי נפילת הדמוקרטיה, עם שירותי בטחון וצבא שטוהרו מסמולנים ובתי המשפט הכפופים לממשלה, כשכבר עכשיו חברי הקואליציה קוראים להבעיר ולמחוק את כפרים? אולי אתה חושב שאני לא מכוייל, מגזים והיסטרי. אבל אם בכל זאת נראה לך שיש בדברי גרעין של אמת, אז בשם אי-האלימות פשוט תניח לזה לקרות? 1 אני בסך הכל זורם עם האנלוגיה. 2 אני כנראה נותן כאן הרבה יותר מידי קרדיט להרבה יותר מידי אנשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או במשפט אחד- יאיר גולן צדק! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2 אני מבין שהח"כ ההוא ששמח על הפוגרום וסמוטריץ' שהכריז שצריך למחוק את חווארה (אבל עדיף שעל ידי הצבא) לא נספרים אצלך ב'אף אחד'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סמוטריץ' מספיק גרוע גם בלי להקצין את אמירותיו. ''להרוס את חווארה'' לא מחייב להרוג את תושביה (והמהומה שהטייסים עשו בעניין זה אינה מוצדקת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב בשלב זה אני מקווה שאין לך התנגדות לקו שמתחתי בין התנגדות למרי אזרחי. אני חוזר וטוען שאתה מחוייב יותר מדי ל"ניצחון". אני מייחס את זה לכך שיש לך תגובה אי-ציונית הולמת למקרה של הפסד. לי אין תגובה כזו ולכן אני לא רוצה לשים את כל הביצים בסל של ה"ניצחון". ההתנגדות תמשך גם במקרה של הפסד. נ.ב. לכן גם איני מתלהב מתסריט של הסלמה. ההסלמה ממילא אינה בשליטה ולהערכתי לא תביא בהכרח לניצחון. היא כן תביא בהכרח להסלמת האלימות מן הצד השני. וכדאי ל"כולנו" להשלים עם כך שהצד שלנו לא טוב באלימות. (כתובת גרפיטי לא מנומסת אחת וראשי המחנה כבר מתחרים בלגנות אותה). לדעתי המתכון האמיתי ל"ניצחון" הוא אם נצליח לשכנע את הצד השני שאנו לא מתכוונים לוותר. המלחמה בעריצות תמשך בדרך זו או אחרת. נשארנו, אם כן רק עם הנושא של אי-אלימות. אני לא מסתיר שזה אצלי עיקרון אמונה ובכל מקרה (גם של הפסד) אני בוחר בו. אבל עיקרון אי האלימות נשען על הסברה שאלימות מועילה רק לעתים רחוקות. את האלימות אני מייחד למקרים של הגנה עצמית. אני לא חושב שטקטיקות מסוג הסלמה מבוקרת יעבדו. יש לנו עסק עם פאנאטים הזויים שהמציאו בעיות שלא קיימות כדי להוציא לדרך פיתרון שמטרתו לשרת כל מיני אידיאולוגיות שיסודן באשליות דתיות ולאומניות. האנשים האלו אינם בני שיח. אנו צריכים להידבר עם האחרים, התמימים והמהמרים ולשכנע אותם שהם חופרים לעצמם בור. לשם כך יש בידינו שתי פצצות אטומיות, הביטחון והכלכלה ואנו צריכים ל"קרב את הכלים". עד כמה שאני מסוגל לשפוט, כתובות גרפיטי על הקירות, שריפת פחי אשפה, ניפוץ חלונות ראווה והבערת מכוניות יועילו בדיק כפי שתג מחיר מועיל נגד הטרור הערבי. אני קורא לך לבדוק בתוך עצמך, אם התמיכה ה"עיקשת" שלך במיני טקטיקות הרתעה (שבעיניי לפחות נראות כמו ירי קפצונים), אינה נובעת מחוסר ביטחון עצמי. חוסר ביטחון ואי אמון במגזר שלנו שלא יידע להתארגן ולהשתמש בכלים הלא קונבנציונליים שיש ברשותו. אני מוכן ומזומן להשתמש בהפגנות ותהלוכות וכן בלית ברירה אני משלים גם עם חסימת כבישים. זוהי הצהרת עמדה ואזהרה. אני לא חושב שמותר לנו להשתמש במחאות אלימות כדי לחפות על חוסר הלכידות וחוסר הארגון שלנו. מה שאני רוצה זה לא שריפת פחי אשפה. מה שאני רוצה זה התארגנות לסייע לאנ"ש להוציא את כספם מן המדינה, התארגנות לסייע לסרבני הגיוס ולעברייני המס והתשלומים שלנו. אין שיוויון, אין גיוס! אם כל זה לא יהיה, צריך להבעיר את הרחובות כהוקרה למדינת ישראל שהיתה ואיננה? אולי. אני לא יודע. בהזדמנות זאת, נראה לי שאני צריך לבשר שאפילו בין חמשת המגיבים המחאתיים באייל הקורא, איננו מסונכרנים לגבי המטרות המוצהרות של המחאה. עומר רשם כאן כמה יעדים שהייתי מייצג אותם ככינון חוקה ליברלית למדינת ישראל. אני ממש לא מסכים. לדעתי זה המשך האסטרטגיה השגוייה של המגזר-המחנה שלנו, שמנסה לשכנע/לקבוע עבור מגזרים אחרים מה טוב עבורם (ועבור כולם). אני מציע ללמוד מן המציאות 2 עיקרים: א. עלינו ללמוד סופסוף להבדיל בין מה שאיננו יכולים בלעדיו לבין מה שאנו שואפים ומאחלים לעצמנו. על מה שאיננו יכולים לוותר, עלינו להלחם בנחרצות וללא שום פשרות. על השאר צריך לנהל מו"מ עם המגזרים האחרים. ב. אנו רק אחד מן השבטים/מגזרים בחברה הישראלית. המגזרים האחרים אינם אחים. הם יריבים, אם לא אויבים של ממש. סט הערכים המשותפים עם המגזרים האחרים מצומצם. חוקה וחוקים הם מבוססי ערכים ולכן אפשר לחוקק רק חוקי חלוקה וחוקים שוליים וטכניים. קביעת מטרות כמו חוקה ליברלית היא חלום באספמיא שלכל היותר יביא לחוקים על הנייר שיבוטלו מהר יותר משיתקבלו. מטרת המחאה היא להפיל את ממשלת הזדון הזאת, עם המושחתים שלה, המטורפים שלה והשפנים שיושבים על הכורסאות בזמן שישראל עולה באש. במקום לחשוב על חוקות וזכויות אזרח, כדאי לחשוב איך ועם מי מקימים ממשלה ישראלית-חילונית-אזרחית שאיכשהו תנסה לפנות את ההריסות מן הרחובות תוך שהיא מקיימת ריסון ושיווי משקל בין שבטים עויינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהקשר של חסימת כבישים, אין לי מושג כמה משקל יש לייחס לזה, אבל עוד דוגמא לאפקט אפשרי מביא ברק רביד: "מקור ישראלי אמר שממשל ביידן התחיל להבין באמת את המצב בישראל כששר ההגנה לוייד אוסטין הגיע לביקור לפני כמה שבועות ונאלץ לפגוש את נתניהו ואת שר הביטחון גלנט בנתב"ג בשל ההפגנות ברחבי המדינה...". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהוד ברק, חד וחריף. שווה צפייה, גם בהקשר של הפתיל הנוכחי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. מומלץ בהחלט לצפות. לאמלקים: ההדברות חסרת סיכוי בעיקר בגלל שאף צד לא מתכוון שהיא תצליח. הולכים למשבר חוקתי, כאשר בג"ץ יפסול חלק מן החקיקה הרפורמית ולפי הערכת ברק אין שום ספק שהגורמים המבצעים בפועל ישמעו לבג"ץ ולא לממשלה. סיכום: אם המחאה תמשך, היא תנצח. 3 השגות: א. לא נכון לבטל לגמרי את ההדברות. ממשלת הרשע אינה עשוייה מעור אחד. נתניהו בכל זאת מדינאי רב ניסיון ולא חכם בעיני עצמו כמו רוטלוין. שני המהרסים הללו שכנעו את עצמם שמצאו את הסיבה מדוע המדיניות של הימין אינה בת ביצוע. הטענה שלהם על דרך המשל היא שמדיניות ההרתעה ע"י הריסת בתים אינה פועלת בגלל שהיועמ"שית לא מאפשרת לבצע אותה בתוך 24 שעות. נתניהו יודע שהחרדים ו-2 הגזענים מתעניינים מעט מאד בשינויים בבג"ץ שממילא אינם נשמעים לו. נתניהו גם מכיר את המושג של לבצע בקרת נזקים. בשלב זה הוא אולי מבין את גודל הטעות שהפילו לידיו וההדברות יכולה להיות הסולם שלו לרדת ממנה. מבחינתו הוא יכול להעביר גם הסכמה רחבה שתכלול רק מחוות קוסמטיות לעמדת המוצא של הרפורמה. הליכוד בהובלת נתניהו הפך לבית של המתקרבנים והמקופחים נוסח "אני אזרח סוג ב" (להערכתי הפרזה גדולה). אפשר להפוך גם את כישלון הרפורמה לדלק למדורת השבט הזה. זה לא נכון שביבי לא יכול לסגת מן הרפורמה לא בטוח שהוא רוצה. ב. אני לא מבין מנין הביטחון שהבג"ץ, שרובו מינויים של ממשלות הימין, יכריז על החקיקה כבלתי חוקתית. לפחות אחד מן השופטים כבר הראה עצמו כשפוט של כנופיית השלטון ומישהו יכול לדעת מראש מה תהיה עמדתו של המתנחל נועם סולברג למשל? השופטים לא הפגינו עד עתה אומץ יוצא דופן ובעיקר הניחו את המלחמה הקשה לאחרים. אם תהיה התנגדות של 5-6 שופטים צבועים מפלגתית לביטול החוק, לא בטוח שיתר השופטים ימהרו לסכן את משרותיהם המכניסות. ג. נכון שאפילו שפן סלעים כמו ניר ברקת, רמז שבמקרה של משבר חוקתי הוא ישמע לבג"ץ ועדיין זה נראה לי הימור גדול שגופי הביצוע ישמעו לבג"ץ ולא לאלו שממנים אותם ומשלמים להם. ראינו איך רוה"מ כופף את מח"א ולרשות המבצעת יש כלים מצויינים לאכוף את רצונה, בפרט שאלת הפרנסה. לדעתי, זה רק עניין של זמן עד שהממשלה תכופף או תחליף את הפקידים הממונים. וכבר ראינו שלממשלה הזו יש את קשי העורף הנדרש ביחס למימוש המהלך ההתאבדותי שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שהנקודה המרכזית שלו היא איזשהי נבואה לפיה בג"צ יפסול את הרפורמה ושב"כ והמפכ"ל יאכפו זאת בכוח. כמעט להפך: הבנתי מדבריו שהוא אינו חושב שזה תרחיש הייחוס הסביר. הוא אומר שההיסטוריה מראה שישנם אינספור תרחישים בהם המחאה יכולה להסתיים בהצלחה, ושעוד מראה ההיסטוריה שאותו תרחיש לא חוזר פעמיים, ומכאן הוא לא יודע מה ספציפית הולך לקרות. הוא אומר שאופי המחאה, ביזורה, הקיפה, והכוח של המשתתפים בה (בפרט ממערכת הבטחון) מבטיחים נצחון. אבל איך בדיוק? נחיה ונראה. something gotta give. הוא לא היה צריך לשכנע אותי כדי שאסכים איתו ב-100% לגבי הניתוח שלו (חשבתי בדיוק כך גם קודם, והתעודדתי שאדם המצוי כל כך בפרטים ומעורב מאד במחאה רואה את הדברים כמוני) - אבל למרות זאת, אני כידוע פאסימי והאופטימיות שלו לא דבקה בי. בעיקר דבריו, לטעמי, עומדת האבחנה שנתניהו לכוד בין האינטרס האישי שלו (אותו הוא מעמיד מעל כל שיקול אחר, כפי שכבר הוכח באותות ומופתים) לשלוט על מינוי שופטיו, לבין שותפיו הקואליציונים שחלקם נחושים לאיין את הביקורת השיפוטית על הכנסת, חלקם נחושים לאיין את הביקורת המינהלית על הממשלה, וחלקם נחושים (כמוהו) לשלוט במינוי והדחת השופטים. לחלקם מניעים מושחתים (דרעי), חלקם מניעים מגזריים (גפני), לחלקם מניעים פנאטיים (לוין ורוטמן) וכולם מכירים את נתניהו, שקריו ומסמוסיו היטב ולכן הם מגובשים ונחרצים לא לאפשר לנתניהו לקבל את מבוקשו מבלי לקבל גם את מבוקשם. כך בדיוק גם אני חשבתי כל הזמן: הטרגדיה היא שאיש אינו מעוניין בדיקטטורה בישראל. ביבי מעוניין להכפיף את מערכת המשפט בשל הסתבכויותיו הפליליות, דרעי, לוין ורוטמן מעוניינים אמנם גם הם בשופטים פוליטיים אבל אולי אף יותר מזה, בנטרול הביקורת המנהלית על הממשלה והחרדים מעוניין בנטרול הביקורת השיפוטית כדי להמשיך בדרכם הלא חוקתית. וביחד מקבלים, כמעט במקרה, דיקטטורה פר אקסלנס. ומכיוון שאף אחד אינו מוכן לוותר על שעל מדרישותיו, ומכיוון שבשל בעיות אמון פנימיות אף אחד לא מוכן להשאיר שמץ של מרחב תמרון פוליטי לאחרים - דיננו לקבל את עסקת החבילה המלאה בלי ריכוכים ובלי פשרות. דיקטטורה בלי כוונה, אבל דיקטטורה. זאת הייתה יכולה להיות קומדיה נהדרת אלמלא היה מדובר בחיינו. זאת ועוד, עסקת החבילה הזו רובסטית באופן נוראי. מספיק שחלק ממנה יעבור כדי לאפשר בקלות לכל שאר חלקיה לעבור גם כן מייד אחר כך. ברי שהרצוג, לפיד וגנץ עושים כרגע כמיטב יכולתם להגיע לאיזשהי "פשרה" שתאפשר למהפכנים להכניס רגל בדלת, ומייד אח"כ לזרוק את הפשרנים אל מתחת לגלגלי האוטובוס ולהעביר את הרפורמה במלואה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לעניין "איש אינו מעוניין בדיקטטורה בישראל". הימין מלא מלא מעוניין בעריצות הרוב ועריצות הרוב היא דיקטטורה לכל דבר. שים לב לטיעון הרוטלויני: גדעון סער ואיילת שקד אכן הצליחו למלא את בג"ץ במינויים פוליטיים (כולל אפילו שופט מרוקאי(ת)). הבעיה היא עצמאות השופטים שלאחר מינויים הופכים לסניף של מרץ ואז אי אפשר לפטר אותם. מה הפיתרון? צריך קודם כל להבטיח בלעדיות של הקואליציה על מינויים לבג"ץ, כדי שיהיה אפשר לבדוק טוב טוב את ה"תכשיט" ואח"כ גם לקשור חהם את הידיים כך שלא יוכלו להתערב בענייני חקיקה. עריצות הרוב פאר אקסלנס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין הנבואה על פסילת החקיקה. יתכן שנרדמתי במהלך ההרצאה ופספסתי חלק. אנא אל תכריח אותי להאזין לזה שוב. בכל אופן ההתרשמות שלי היתה שהוא התיחס לפסילת החקיקה ולכך שהרשויות ישמעו לבג"ץ כאל משהו קרוב מאד לודאות. אם לא כך, מנין לו הביטחון בניצחון המחאה לאחר עמל, דם יזע ודמעות כפי שציטט? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שצריך להתרגש מהעובדה שאדם פוליטי ששמח למכור את מרכולתו, תומך במחאה, מסכים לענות לשאלות ומסכים שיעלו את דבריו ל-youtube כדי שכולם יוכלו להקשיב ולהתרשם, בוחר להשתמש (לחטוא?) ברטוריקה הכוללת אופטימיות (טפי!). מה האלטרנטיבה? להחליט להיות נביא זעם ששם לעצמו כמטרה לשכנע את הציבור שאין מה לעשות ושהקרב אבוד מראש? זוהי עמדה שגם אם נניח שהיא נכונה, לא יכול להיות בה שום ״עניין לציבור״. לפסימיות ופסימיים יש תפקיד ופונקציה, אבל הם לא יכולים להוביל שום דבר אף פעם1. _ 1 הצעתי פעם לאח שלי שנקים ביחד את מפלגת ״הכל שחור״ ונרוץ איתה לכנסת. לא מעט פסימיים הביעו בהתחלה עניין. לאחר דיונים הגענו למסקנה שיהיה קשה להרכיב את הרשימה או לפקוד אנשים. כל הנוגעים בדבר הרגישו שאין לדבר הזה סיכוי להצליח :-P |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים עם התאור הזה. לדיקטטורה שהם בונים יש גם מרכיב אידיאולוגי. זה לא סיפור על גיבורים טראגיים במחזה יווני. זה סיפור על נבלים פוסט ציונים. זה נכון שיש כאן אוסף של אינטרסים שביחד מכשירים את הקרקע לביצוע המהלך, אבל אני לא מסכים שאף אחד לא מעוניין בתוצאה. אתה יכול לקרוא ממש פה באתר אנשים אידיאולוגיים שמנמקים ברהיטות בלי להתבלבל ובלי לגמגם למה המצב הראוי הוא המצב בו הרוב בכנסת יכול לחוקק ככל העולה על רוחו (ושהאיזונים והבלמים הראויים היחידים לכך צריכים להיות רק פתקים בקלפי). הם קוראים למצב כזה דמוקרטיה ואנחנו קוראים למצב כזה דיקטטורה / עריצות הרוב. החקיקה הזאת היא לא במקרה ולא תאונה. הם ממש רוצים בכנות להגיע לשם כי הם באמת מאמינים (לפחות חלק נכבד מהם) שזה המצב הרצוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המרכיב האידיאולוגי קיים (למשל, אני מאמין לשמעון נטף שהוא מאמין ברפורמה1), אבל לא אצל הפוליטקאים שמקדמים את הרפורמה. הם כולם אופורטוניסטים, ואפילו אם האופורטוניזם שלהם קשור לאידיאולוגיה כלשהי2, היא עצמה קשורה להפיכה רק בעקיפין. 1 ולכן מעריך את היושרה שלו, אך מזלזל עמוקות באינטליגנציה שלו. טמבל. 2 הבוז החרדי הכללי כלפי הדמוקרטיה, מפעל ההתנחלויות וקוקיזם, עליונות הגזע היהודי ושאר מרעין בישין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג. אגב, מה שאתה מציין הוא אחת הסיבות שאם כבר הולכים למשבר חוקתי - מוטב מוקדם ממאוחר, כל עוד שומרי הסף הם עדיין אלה שמונו על ידי ממשלות קודמות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג. בהחלט. לפיד וגנץ ממשיכים להוכיח שהם אידיוטים שימושיים שלא מסוגלים לוותר על הזדמנות להיות חבובות בהפקות של ביבי. ביבי מלהק אותם והם מתיצבים כמו טטלה. נראה שהפרשנות שלהם למושג ״אופוזיציה לוחמנית״ היא להלחם זה בזה כל הזמן על רובריקת ״אני הכי מרכז שפוי/מתון/סביר שאפשר להעלות על הדעת! אין יותר אחדות העם ממני! בוחרי ליכוד, בואו אלי!״ כאילו אנחנו עכשיו באיזה קמפיין בחירות או שתי דקות ממימוש הלה לה לנד עליו חולם אריק בחזון השותפות הפוליטית של ליברלים, מסורתיים וחדי קרן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוכרח להשויץ שראיתי את זה בזמן אמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הודעתי לרו''ח שלי לא לשלם את מס ההכנסה על המשכורת שלי. אני אהיה חייב להם בינתיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבוד! לשכירים שבינינו אין לצערי את הפריבילגיה הזו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |