 |
אני כבר בוכה
"אני רוצה להגיד לכם מה קורה במשכן הכנסת, אני רוצה שתדעו - לא ישתיקו אותנו. הם שומעים את הצעקה שלנו, את העוצמה שלנו והמחויבות שלנו, מעמידים פנים שהם לא שומעים ומפחדים, אבל הם שומעים ומפחדים.
כלפי חוץ הם מגחכים בציניות, אבל בפנים הם רועדים, כמו שתמיד רעדו שליטים כשהם גילו שיש מולם אנשים שלא מוכנים לוותר הם שומעים אותנו וכל יום הם שומעים אותנו יותר. הם שומעים אותנו ופתאום הם מגלים שאנחנו לא מוכנים לשחק את המשחק כמו שהם תכננו אותו. אנחנו לא פה רק בשביל לשלם מיסים ולשלוח את הילדים שלנו לצבא. אנחנו לא נסתגר בבתים כשהם מנסים להפוך את מדינת ישראל לדיקטטורה חשוכה ולסתום לנו את הפה.
לא יסתמו לנו את הפה. אנחנו לא נשתוק כשהם דורסים כל מה שיקר לנו וכל מה שקדוש לנו. אנחנו לא עובדים אצלם, אנחנו שותפים שווי זכויות. אנחנו לא נתינים, אנחנו אזרחים. הם מעמידים פנים שהם יסתדרו בלעדינו, אבל הם יודעים שהם לא יכולים. אנחנו יהודים, אנחנו פטריוטים, גם אנחנו עם ישראל. אם הם ימשיכו את הטירוף הזה, שלא ידברו אתנו על אחדות. אין דבר כזה אחדות שבה רק צד אחד קובע את החוקים.
הם שכנעו את עצמם שאנחנו עייפים - לא נתעייף לעולם, הם שכנעו את עצמם שאין לנו כבר כוח למאבק הזה - עכשיו הם לא מאמינים למראה עיניהם. מה שהם שומעים מכאן, מהמקום הזה, הוא לא קולו של הייאוש, אלא קולה של התקווה. מה שהם שומעים זו לא שנאה, אלא אהבת מולדת. זה מה שמפחיד אותם כל כך, זה מה שהופך את הקול שלנו לצלול וחזק כל כך.
המאבק הזה לא ייגמר היום. הוא יהיה ארוך. עוד יהיו בו פסגות ותהומות, אבל יגיע יום וכל אחד מהאנשים והנשים שנמצאים כאן בחוץ ברחוב, יוכל להגיד לילדיו: ביום שבו מדינת ישראל היתה צריכה אותי יותר מכל, הייתי שם. הפסדתי קרבות, אבל לא את המלחמה. לא שתקתי, והם שמעו את קולי. אנחנו נילחם ברחובות, אנחנו נילחם שם בתוך הבניין, אנחנו נילחם עד שננצח."
אמר את זה יפה, יאיר לפיד.
אין שיוויון אין גיוס Ceterum censeo
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש