 |
לגבי מרצ, מורן שריר בהארץ כותב בדיוק את מחשבותיי מאז התפרקות הממשלה:
"מרצ היא מפלגת אופוזיציה נצחית שבטעות או בנס מצאה את עצמה בממשלה. ומה קרה? תוך שנה, יו"ר המפלגה הודיע שהוא פורש מההנהגה; שני השרים האחרים (זנדברג ופריג') הודיעו שהם פורשים לחלוטין מהחיים הפוליטיים. שנה בשלטון הספיקה להם - או אופוזיציה או הביתה. מרצ נבהלה ובמקום להתבסס בשלטון ולהתקדם, קראה למנהיגה הוותיקה מימי האופוזיציה שתיקח את ההובלה. ולאן היא תוביל אותם? מן הסתם לאופוזיציה. או הביתה."
ניצן הורוביץ היה שר בריאות טוב פי כמה מליצמן, ולתמר זנדברג היתה קדנציה אולי קצרה כשרת איכות הסביבה, אחרי שנים באופוזיציה סוף סוף יכלו להשפיע. השיא של מפלגת מרץ במילניום הזה. אז נכון, הקטע עם הזועבי שלהם היה כשלון פוליטי של המפלגה, אז מה? כבר עוזבים ומוותרים? יכלו להישאר, להחאבק ולנהל קמפיין שמדגיש את מה שהשיגו ואת החזון להמשך.
ממול יש אמסלמים שכבר עשורים דבקים בעמדתם גם כשהם בספסלים האחוריים ולא מתייאשים.
וכאן נראה שהפוליטיקאים מתייחסים לחברות בכנסת, שלא לומר בממשלה, כמשרה זמנית נעימה, וכשלא מתאים הולכים לעשות לביתם.
סוג של קייטנה שמאלנית.
אז מה לעשות, מי שלא מספיק רוצה, לא יצליח לשכנע גם את הבוחרים שהוא מתאים לשרת אותם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש