|
אני מנצל הזדמנות זו כדי לטעון שחנה אהרנדט המאוד נחשבת בתחום הפוליטיקה של המאה ה-20 טעתה בגדול מאוד בספרה על המשפט: "אייכמן בירושליים". היא "נפלה בפח" השקרים של אייכמן מפני שהדברים תאמו את התזה שלה. אהרנדט טענה שהרוע הוא אפור ולא מעניין ("בנאלי"). הדמות שאייכמן התחזה לה, דמותו של הפקיד האפור שאך ורק ממלא את פקודות העליונים עליו, התאימה מאד לתזה של אהרנדט על הבנאליות של הרוע. קראתי בזמנו מאמר על הדברים שאמר אייכמן מחוץ למשפט. איני זוכר אם היה זה בראיון הגלוי לסוסן הנאו-נאצי ההולנדי או לחוקריו בישראל. מן הדברים עולה אדם שכלל לא היה אפור. הוא היה אדם מאד אינטלגנטי וגם די משכיל. העובדה שאייכמן לא היה אנטישמי פתולוגי מן הסוג של שטרייכר ודר שטירמר לא הופכת אותו לאנטישמי פחות אלא לאנטישמי יותר. אייכמן הכיר מצויין את האידיאולוגיה הנאצית ותמך בה בכל ליבו. הרשע של אייכמן לא היה פאסיבי או קונפורמיסטי. אייכמן השתמש היטב באנטישמיות שלו כדי להתקדם בסולם הדרגות של המפלגה הנאצית. אבל הדבר הזה לא עומד בניגוד לאמונה מלאה בתורה זו. אייכמן היה פסיכופט לא פחות מאיבן האיום, אלא גדול ממנו. עונש התלייה שנגזר עליו היה צודק לא פחות מגזרי דין המוות שנגזרו על מנהיגי גרמניה הנאצית בנירנברג.
|
|