|
||||
|
||||
"קנאה לאיזושהי אידאה" - אני חושב שאתה טועה בי לגמרי. איני מחפש שום פיתרון דאוס אקס מכינה או מרשם פלאים לבעיית הקורונה. אני באמת ובתמים תמה אם לא חלף עידן הדמו' הליברלית והיא אינה מתאימה לעידן החדש. אם גאולת העולם בנוייה בחשבון אחרון על הרצון של פייזר להרויח, מדוע זה מחייב אותי לממן ברווחה חלאות מוסריות כמו דונלד טראמפ או השר לשעבר אוחנה? הרי כעת ברור שאין קשר בין שו"ח, דמוקרטיה ושגשוג כלכלי. |
|
||||
|
||||
מדבריך, נשמע שה-worst case שיש לדמוקרטיה ליברלית להציע הוא ה-avarage case כאשר מדובר ברודנות. |
|
||||
|
||||
מנהיגים נבחנים ע''פ יותר מקריטריון אחד או שניים. לדיקטטורות יש מנגנון בחירה קשוח יותר מאשר לדמוקרטיות. דיקטטור צריך לכל הפחות להצליח לדכא את יריביו, אחרת יאבד את השלטון. בדמוקרטיה, נראה שהרבה מאד אנשים חסרי ערך מצליחים להבחר. ההרגשה שלי היא שבדמוקרטיות המשבר מצד אחד והתרופפות המשילות והלכידות יוצרים מומנט של הדרדרות איכות הנבחרים. אני חושב שאתה מתיחס לטראמפ, נתניהו ואמסלם כיוצא מן הכלל. אני לא רואה שום סיבה לחשוב כך. לי הם נראים יותר ויותר כברירת המחדל. בשל כך, יתכן שבעתיד הקרוב, דיקטטורות יתמודדו טוב יותר עם המצב המשברי מאשר דמוקרטיות. בדמוקרטיות מקור הסמכות הוא רצון העם. דמוקרטיה לא תוכל להמשיך לתפקד כאשר העם לא ירצה בה. זה מה שקרה ברוסיה וזה מה שיכול לקרות גם במקומות אחרים. |
|
||||
|
||||
אין ספק ש-''מסלול ההכשרה'' הלא פורמלי שעוברים מנהיגים שונה לגמרי בדמוקרטיות ובדיקטטורות, אבל בדמוקרטיה מוצלחת זהות המנהיג פחות חשובה, מפני שיש לו פחות כוח מאשר לדיקטטור. הרבה יותר משמעותי להסתכל על המוסדות הדמוקרטיים - הכנסת, הממשלה, בתי המשפט, התקשורת - כדי להבין את תפקוד המדינה. בעולם המערבי אנחנו רואים כיצד הכסף הגדול קונה את השלטון, אבל לעם עדיין יש יכולת להתקומם כדי להגן על האינטרסים שלו, דרך מנגנון הבחירות. לעומת זאת, לדיקטטורים יש חיבה למלחמות, עד כדי הרס המדינה לפעמים, וכנגד זה אין לציבור הרבה מה לעשות. |
|
||||
|
||||
כל מה שכתבת נראה לי נכון. בדיוק כפי שציינת, בדמוקרטיה יותר קל למנהיג "להתמזג עם הרקע". ולכן רובם באמת לא חשובים. המיעוט הם אלו שבכל זאת יש להם השפעה חיובית של ממש על מהלך העניינים. הייתי מוסיף כאן אבחנה שרבים לא יאהבו. נראה לי שמהפכת התקשורת תורמת לכך שהולכת ומתרחבת שכבת האנשים הסבורים שיש להם מה לתרום בפוליטיקה, הן כפעילים והן כנבחרים. לרובם אין כיסוי להמחאה. נדמה לי שאפשר לתאר חלק מאנשים אלו כנשלטים ע"י תחושות בטן בלתי רציונליות. קשה לי להבין את הרציונל של מי שמצביע עבור מועמד שמצעו הוא "אני שונא אשכנזים/ערבים/חרדים" אלא אם כן אתה נשלט ע"י הטינות האלו. ההמשך של הצרה הזו הוא בחירת נבחרים נטולי כישורים אופרטיביים שהאופציה היחידה שלהם היא להתקיים במרחב היח"צ. הייתי אומר שאנו זוכים למנות גדושות של שלטון שאינו עושה דבר מלבד יח"צ. זה הופך לקריטי במיוחד כאשר המעשים נדרשים. |
|
||||
|
||||
הרשה לי להמליץ לך על ''המודל הסיני'' מאת דניאל בל, שאני לקראת סיום קריאתו (בתרגום מחריד לעברית). יחזק אותך במחשבות הכפירה שלך שמא המשטר בסין טוב יותר מהדמוקרטיות הליברליות, אבל עם הצבעה על חסרונותיו ובאופן כללי מסגרת טובה להבין את מקור ההבדלים, החוזקות והחולשות. משהו אחד שאני לומד משם - בתקווה שזה עדיין נכון שש שנים אחרי פרסום הספר - ושנראה שרוב התגובות כאן מפספסות, הוא שהתדמית שיש לנו כאילו מה שנעשה בסין נעשה כולו ביוזמה ופיקוח של הממשלה המרכזית, הוא לא מדויק. אכן למפלגה יש אחיזה מוחלטת, אבל כחלק מהשיטה היא נותנת ליחידות המשנה (נפות ומחוזות) להתנסות ב''פיילוטים'' של מדיניות, ומשם לומדת ולפעמים מחילה משהו שלדעתה עבד היטב ברמה הלאומית. |
|
||||
|
||||
ובאותו הקשר, אני חייב לציין שהופתעתי מהרצינות בה הם לוקחים את ההתחממות הגלובלית, בניגוד לכמה ארצות אחרות שאני מכיר ואשר מסתפקות בעיקר בהצהרות בומבסטיות על יעדים שהוצבו. |
|
||||
|
||||
מסכים מאד. לגמרי מרגיש שיש הרבה מאד שאיננו יודעים ואיננו מבינים על סין. סין אכן שונה וההבדלים הם אכן כר נרחב לחוסר הבנה ובורות. כל דבר שניתן לקרוא על סין, רצוי. במעט שהצלחתי לאסוף על מה שקורה שם, למדתי שקל מאד לטעות בהבנת מה שקורה שם. לגבי מה שהערת על האזוריות, זה רק אחד מן ההבדלים שבין סין לבין מודל הטוטאליטריות בנוסח האח הגדול מ-1984. לומר על סין שהיא חברה טוטליטרית, זה כמו לומר על החרדים שהם חברה טוטליטרית. זה מפספס, בין היתר, את העובדה שהאוטוריטטביות של הממשל הסיני מבוססת התרבות הסינית עתיקת היומין (בפרט הקונפוציאניזם). הסינים מתורבתים ומחוברתים כך שהם נמנעים מלתת עצות בענייני השלטון. אדם שיעשה זאת, ייחשב בעיני שכניו כלא זהיר וטיפש. הסיני מן השורה אינו מערער על סמכות המנהיגים ומצפה להתנהגות זהה במידה והוא עצמו יבחר כמנהיג. בודאי שסין אינה אוטופיה או חברת חופש. נראה לי שתושבי הונג קונג מיטיבים להבין את המתרחש בסין. בודאי יותר טוב מאיתנו. ההתנגדות הרבה בקרבם לשלטון המרכזי מלמדת שהם אינם חושבים על שלטון סין שמדובר בגן עדן. אבל ההתנגדות היא בעיקר בקרב הצעירים התוססים מרעיונות רדיקליים. עושה רושם שהציבור הכללי אינו מתגייס למאבק בשלטון בייג'ינג. גם התפיסה של השלטון בסין כשלטון הזקנים היא נכונה רק באופן חלקי. כפי שלמדנו במקומות אחרים, המנהיגים מצטיינים בעיקר בדאגה לעצמם ולא בהכרח לקשישים אחרים. אני חושב גם שאין צורך להגזים בעוצמה שיש בידיהם של השליטים הקשישים. בסין, בגלל צפיפות הדיור, הסבים הם חלק מן המשפחה הגרעינית. לכן הסינים מיטיבים כנראה יותר מחברות מערביות בשמירה על כבודם ועל מצבם הפיזי של הקשישים. יחד עם זאת הגורם החזק בסין היא המפלגה והמפלגה היא כר פורה לבירוקראטים ולטכנוקראטים לאו דוקא קשישים. בסדרה על בית החולים בווהאן, היה קשיש חולה. מן הסרט עלה שהוא היה בעבר פעיל בכיר במפלגה ובהווה קצת סנילי. בעוד היחס כלפיו מצד הצוות ובני משפחתו היה יחס יפה ומכבד ללא יוצא מן הכלל, היה ניכר כי מי ששולט בחוטי המשפחה היה בנו ולא הוא. סין היום היא חברה טכנוקרטית במידה רבה מאד וגיל גבוה או עבר מפלגתי מפואר, הם לא בהכרח ערובה ליכולת לתפקד במערכת כזו. בהזדמנות זו, אזכיר גם כי מדיניות הילד האחד, לא נועדה כדי להגביר את הפריון או השיוויון בסין, אלא נועדו למנוע את גלי הרעב שהיו שגורים מאד בסין. בכך היא הצליחה מאד. |
|
||||
|
||||
כשאני חוזר ומשבח את הסינים על טיפולם במגפת הקורונה איני שוכח לרגע דברים שקראתי בעבר בקשר ליחסם למיעוטים ולקבוצת הפאלון גונג, שכוללים מחנות "חינוך מחדש", קצירת איברים וכדומה. שמעתי פעם ראיון עם חברה בקבוצה הזאת, כולל תיאורים של יחס המשטר אליהם ודברים שעברה תוך "חינוכה מחדש". הפאלון גונג אינם בכלל מתנגדי משטר, ואי שביעות הרצון של המשטר מהם נובעת מהפופולריות שלהם שסוחפת רבים. פשוט מזעזע. אז אני קורא לאמץ את השיטה שלהם במלחמה בקורונה, אבל להתרחק מאד מכמה דברים אחרים שישנם שם. |
|
||||
|
||||
פרטים על הסרט: "76 ימים". מוקרן בערוץ 8. גם צפייה נוספת בסרט רק מגבירה את תחושת המבוכה יש הרבה מאד שאיננו יודעים על סין ועוד יותר איננו מבינים. נראה כי האומה הגדולה מכולן מחפשת את נשמתה. לפחות כמה אנשים שם מוצאים אותה באנושיות הבסיסית ביותר. חשבו על תושבי עיר שהיא גדולה יותר ממדינת ישראל הקוראים לכל אדם מבוגר דוד\ה ולכל קשיש סבא\תא. בסרט לפחות ההנהגה אינה אלא משפט הנאמר בטלפון או שני רופאים בלבוש אסטרונאוטי המחליפים ביניהם כמה משפטים. נראה שהם נתפסים כמי שגם הם עושים את חלקם כמו כל היתר. יש תפיסת שיוויון (אולי מזוייפת) בין האחות שגויסה משנחאי לעזור בווהאן לבין פקיד המפלגה המוריד הוראות בטלפון לצוות. |
|
||||
|
||||
באמת תודה רבה. כאילו ה"אבא'לה" הדוחה לא מספיק, עכשיו כל מיני זרים יקראו לי "סבא'לה"? |
|
||||
|
||||
הוא שכתבתי על כמה שאיננו מבינים את המבנה הסיני. בסין יקראו לך דוד שוטה הכפר הגלובלי. בעוד ל''אח'שלי'' ו''אבא'לה'' הישראלי יש לפעמים משמעות לוואי של ''לא מעניין אותי מי אתה ומה שמך'' לדוד הסיני הנאמר לפני ציון השם המלא יש משמעות לוואי של כבוד לאדם מבוגר. בתרבות הסינית, בדומה לתרבויות מסורתיות רבות אין בהיותו של אדם מבוגר טעם לגנאי וזאת בניגוד לחברה הדיגיטלית והממותגת של האלף השלישי. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |