 |
אני נהנה מהסיטואציה בגלל היפוך היוצרות שמייצר מבחינתי צדק פואטי. במשך עשרות שנים הסמולנים עמדו בשקט (נשים בשחור) וספגו חרפות וגידופים, אם לא גרוע מזה (אמיל גרינצוויג). הבריונות היתה נחלת הימין בלבד.
ופתאום רואים בריונות של השמאל כלפי אנשי ימין. פתאום גם לשמאל יש את הקומץ (שחייבים להסתייג ממנו). הבריונות הזאת היא תוצאה של להט אידאולוגי שיוצא משליטה. לראות להט אידאולוגי כזה חזק בשמאל זו חוויה שלא חוויתי עשרות שנים.
אבל עיקר ההנאה שלי הוא מהתגובה של אנשי הימין כשהם מקבלים A taste of their own medicine. אלימות! תקיפה! סתימת פיות! איפה המשטרה? בזיון! ושלל כינויים לא מחמיאים למפגינים: "אנשים טמאים" "בולשביקים" "אנטי ציונים" "פשיסטים". ואראל סגל, שמשתדל להיות ממלכתי "מזהיר", שאפשר יהיה להפריע לערוץ 12 ו 13 ואפילו 11!
לעניין הרדיקלים הפרובוקטיביים- אלו השוליים הקיצוניים שהולכים בעקבות האידאולוגיה שלהם מעבר למה שמפלגות מוכנות להכיל, אבל הם משמשים כסמן ימני ממנו מתיישרים השאר. הרב לוינגר כמקרה בוחן. מראש הם משחקים במגרש החוץ פרלמנטרי, ואין להם מקום במפלגות, אבל עדיין יש להם מקום כמובילי דעת קהל.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש