בתשובה להפונז, 01/11/20 17:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
סגרתי בטעות את חלון התגובה כשבאתי לקרוא אותה לפני שליחה. :( זהו נסיון מדוכדך לשחזור. א. השאלה היא לא למה יש יותר סרטי צבא ישראליים מאשר סרטי צבא דנים או ספרדים, אלא עד כמה חווית הקרבות משקפת חוויה של אוכלוסיה ישראלית גדולה. ככלל, זו לא חוויה של ישראליוֹת, של חרדים וחרדיות, של לא-יהודים/יות. זו גם לא חוויה של מחזורי גיוס שלמים שהתמודדו עם פעילות שוחקת בשטחים ולא עם קרבות שמצטלמים היטב. זו בטח לא החוויה של יוצאי יחידות המודיעין הענקיות. א1. אז כן, אתוס. ועל זה אני מדברת - הפער בין האתוס, שמבקש להציג את עצמו כחוויה "ישראלית", לבין חוויות חיים של חלקים גדולים - גדולים יותר, בחברה הישראלית. ומי קובע את האתוס הזה? מי מעצב אותו? מי מרוויח ממנו? מי מודר.ת מהאפשרות להשפיע עליו? ב. מי רוצה ללכת לקולנוע כדי לראות חוויות יומיומיות? בדיון שכבר הזכיר את אפס ביחסי אנוש שמבוסס על התמודדות עם שעמום כפוי?! מאות האלפים צפו ב"סוף העולם שמאלה" (שגם השתתף בפסטיבלים וזכה ב"חביב הקהל" באחד מהם1). הסרט "מחילה", על שני חברים שנפגשים ביום שחרורו של אחד מהם מהכלא על פשע שביצעו יחד, היה הסרט הנצפה ביותר בשנה שעברה - 400 אלף צופים בקולנוע. הסרט הכי נמכר בשנת 2017 היה "ישמח חתני" עם 350 אלף צופים2 - לא יצא לי להיות אחת מהם, אבל נטען שהוא "מתאר את קורותיה של קהילה מסורתית בירושלים, עם דגש על מאבק הנשים בקהילה לחזק את מעמדן". "לא פה לא שם" מאותה שנה גם מכר כמעט 100 אלף כרטיסים.2 בלי לתאר חוויות חיים יוצאות דופן. גם אם נלך רחוק יותר - אלכס חולה אהבה, גבעת חלפון אינה עונה, השוטר אזולאי, הכוכבים של שלומי, בלוז לחופש הגדול - כולם סרטים זכורים היטב שעסקו בדמויות קטנות מהחיים ובהתמודדות שלהן עם חיי היום יום. 1 סוף העולם שמאלה [ויקיפדיה] 2 "בופור" ו"הערת שוליים" מכרו כל אחד 300 אלף. הנתונים מפה: https://www.frontrow.co.il/2017/10/%D7%A9%D7%A0%D7%94... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נתחיל בקל יותר: ב. אם התכוונת להראות לי שיש מספיק סרטים ישראליים והפקות שעוסקים ביומיום ו*לא* בצבא1 - ונניח שאני מסכים איתך - אז מה יש להתלונן על זה שמפעם לפעם יוצאת גם סדרה מלחמתית על מלחמת יום כיפור? יש מספיק סרטים והפקות אחרות שעוסקות במה שאת ואחרות (ואחרים) רוצים לראות, וזה שומט את כל הבסיס מראש מהטיעון שלך נגד "שעת נעילה". א. חרדים הם מיעוט (בינתיים). לא כל סרט יכול לייצג את כל גווני האוכלוסיה, והוא גם לא אמור. בשביל פעילות שוחקת בשטחים דוקא יש לנו את "פאודה", שאני לגמרי הייתי מחשיב אותה כסדרה "על חיילים ולוחמים". ובשביל חיילי המודיעין היה לנו את "טהרן" רק לאחרונה. ושוב, אני לא הולך לקולנוע (רק) כדי שייצגו לי את החוויה שלי, ותמיד מוזר לי כשאני נתקל בטענה הזו שוב ושוב. גם לא לטלוויזיה. האם המטריקס, להציל את טוראי ראיין, הנוקמים, ואפילו לה-לה לנד או הג'וקר או כשהארי פגש את סאלי או (בטלוויזיה) שובר שורות או השומרים או הנותרים2 או הכתר או גמביט המלכה מייצג את החוויה שלי, ישראלי יליד באר שבע שחי בתל אביב ועובד בהייטק? האם הדרישה המז'ורית מסוגות אמנות אחרות - ספרות, ציור, שירה - היא שייצגו את החיים האישיים שלי? א1. אני מסכים שיש כאן גם עניינים של אתוס. מיליטריזם מוגזם, החיים על חרבנו ותחושת הפחד מחורבן אכן משרתים היטב אג'נדות של השלטון, ואין מי שמנצל את זה עד תום כמו השולט הנוכחי שלנו. כל זה נכון. אבל לגבי מלחמת יום הכיפורים, שהיתה אירוע מעצב של הדור של הורינו, וסביר שהדור של היום לא יודע (ואולי מאד לא אכפת לו למה), אני לא רואה פסול בסדרה כזו. וגם אם היא לא מייצגת את כ-ו-ל-ם, אני לא רואה סיבה למחוק את החוויות של הוריי, חבריהם וקרוביהם שהיו קורבנות של המלחמה הזו, בגוף וגם בנפש. גם לחוויות שלהם יש מקום, אפילו אם היום יקראו לחלקם אשכנזים פריביליגיים חילוניים. מסתבר שגם כאלה, יש להם נשמה והם יכולים לדמם. 1 ואפילו בשנים האחרונות כמו שהראית. אולי זה לא מפתיע שלא ראיתי אף אחד מהסרטים האלה. מצד שני, מספר הסרטים שאני בכלל רואה התדלדל מאד בשנים האחרונות, מאז שאני הורה. 2 שמייצג כמובן בכל זאת חוויות אוניברסליות של אובדן, אבל, אמונה וכשלונה, כאב ואהבה שכולנו יכולים להזדהות איתן. לא הכל אסקפיזם. אבל החוויות האלה עוברות גם כשהן לא על אנשים שדומים לשכנים שלי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |