בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 30/10/20 7:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
קודם כן, נכון. יש שיפור. ודאי שיש שיפור, ולו בגלל הפקות שנות ה-80 שהציבו רף נמוך מאד בכל מה שקשור להצגת סיפורי חיים נשיים (כדוגמא קלאסית - סרטי המתיחות וסדרת אסקימו לימון ודומיהם) או סיפורי חיים של מהגרים וכו' (עוד פרמטר רלוונטי הוא חוק הקולנוע משנת 1999 שהביא להרמת האיכות של עולם ההפקות הישראלי, ונתן קול משמעותי לחווית החיים בפריפריה: "סוף העולם שמאלה", "הכוכבים של שלומי", "ביקור התזמורת", טרילוגיית שבעה, אולי גם "כנפיים שבורות", וזה בשלוף). כיוון שאנחנו מסכימים על הרוב, אתרכז ברשותך בטענה "שניים מסרטי הצבא הבולטים והאהובים בעשורים האחרונים התרכזו בחוויה הנשית/משרדית בו ובחווייה הומואית". אני מניחה שאתה מתכוון לאפס ביחסי אנוש1 ויוסי וג'אגר2 (שהיה סרט טלוויזיה. ויקי טוענת שבעקבות הצלחתו הוקרן גם בקולנוע)? לצדם היו "בופור", "לבנון", ו-"ואלס עם באשיר". במחלקת הסרטים האהובים, כמובן - אני לא יודעת כמה סרטי צבא נוספים יצאו אותם שנים (זכור לי "כיפור" של גיתאי). לעניין הזה יש לי שלוש הערות: 1. נשים וחברי קבוצות מיעוט צריכים לעבוד קשה יותר כדי לקבל מימון להפקות, כך שלא מפתיע שמי שכבר הצליחו לחצות את הגדר הזו הגיעו עם הצעה או תסריט משכנעים וטובים במיוחד (או היו גל אוחובסקי). 2. לנשים/חברי קבוצות מיעוט יש משמעותית פחות סרטים שמספרים את החוויה שלנו/שלהם כך שכשכבר מתפרסם אחד אנחנו מתלהבים ממנו פי כמה על רקע השממה סביב. ראה לדוגמא את התגובות ל"וונדרוומן" ו"הפנתר השחור". 3. קראתי פעם על מחקר שבדק כיצד נתפסת נוכחות נשית בסביבה גברית. המסקנה הייתה שמעל מספר מסוים של נשים, אף אם נמוך משליש, התחושה היא שיש "רוב נשי" או "חצי חצי"3. רוצה לומר, העובדה שמדי פעם מצליחה יצירה על נשים או גייז בצבא לבלוט לא מלמדת שיצירות על נשים וגייז הן תופעה נפוצה אלא שהן מספיק חריגות כדי לבלוט ולהיות זכורות. בדיוק כמו שכהונתה של גולדה מאיר לא מלמדת על כך שלנשים יש סיכוי שווה לשל גברים לכהן כראש.ת ממשלה. אישית אני ממש בספק עד כמה חווית הקרב נפוצה בקרב כלל האוכלוסיה הישראלית. למעשה, אני חושבת שסביר יותר לטעון שחווית ההטרדה והניצול המיני, והחוויה של מצוקה כלכלית, נפוצות הרבה יותר. כמה אחוז מהישראליות השתתפו בְקרב? כמה אחוז מתושבי ישראל הלא-יהודים השתתפו בקרב? רק לפי הפילוח הגס מאד הזה נותרנו עם הרבה פחות ממחצית האוכלוסיה, שגם היא, כמובן, לא שמעה במלואה כדורים שורקים מעל הראש. 1 אני חושבת שאחת הסיבות ש"אפס" התקבל בכזו אהבה היא כי אולי לראשונה נשים רבות זכו לראות את החוויה הצבאית שלהן על המסך. החוויה הנפוצה, לא סיפור כזה או אחרת של מי שנגד כל הסיכויים הגיעה להישגים בתפקיד "גברי" אלא הסיפור, שעודנו נפוץ עשרות מונים יותר, של אלה שנאלצו לבלות שנתיים חסרות מעש ותכלית. בזמנו ממש נדהמתי לגלות את הפער העצום בין חברות שלי שצפו בסרט ויצאו ממנו בסערת רגשות ועוד עסקו בו ימים ארוכים אחר כך, לבין חברים שלי שצפו בסרט ו"לא הבינו מה ההתלהבות הגדולה" מקומדיה מוצלחת. 2 שגם עוסק, אמנם בהיקף מצומצם, בניצול מיני של חיילת. 3 הצגה מאד פשטנית שלא מחקר לא קראתי מיד ראשונה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. חווית הקרב נפוצה בקרב האוכלוסיה הישראלית הרבה יותר מאשר בקרב רוב אוכלוסיות העולם המערבי. א1. וזה עוד לפני שדיברנו על האתוס הישראלי. ב. מה לעשות ובקולנוע בכלל מלחמות, חיילים וצבא מצטלמים טוב יותר מסרטים דרמטיים נוגעים ללב על מצוקות כלכליות. ושוברים הרבה יותר קופות. ככלל, סרטים וסדרות, בייחוד כאלה שעולות הרבה כסף ורוצות גם קהל, מתמקדים בחוויות יוצאות דופן ולא יומיומיות ונפוצות. מי רוצה ללכת לקולנוע כדי לראות את החיים המשעממים שלו ושל מכריו?1 (ועם זאת, לגבי הפקות ישראליות, "האחיות המוצלחות שלי" היתה מוצלחת מאד לטעמי, וכולה מנקוד(ו)ת מבט נשיות. אבל - וזה מתחבר קצת למה שאמרתי על סרטים ושוברי קופות - שימי לב שהרבה מההפקות המוצלחות האלה הן קומדיות מסוגן. איכשהו קומדיות - מסיינפלד, דרך אדיר מילר ועד האחיות המוצלחות - עוסקות יותר בחוויות יומיומיות המוכרות לכולנו, ולא בעלילות וגיבורים גדולות מהחיים. 1 מנוסח קצת בבוטות, אבל להדגשת הנקודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סגרתי בטעות את חלון התגובה כשבאתי לקרוא אותה לפני שליחה. :( זהו נסיון מדוכדך לשחזור. א. השאלה היא לא למה יש יותר סרטי צבא ישראליים מאשר סרטי צבא דנים או ספרדים, אלא עד כמה חווית הקרבות משקפת חוויה של אוכלוסיה ישראלית גדולה. ככלל, זו לא חוויה של ישראליוֹת, של חרדים וחרדיות, של לא-יהודים/יות. זו גם לא חוויה של מחזורי גיוס שלמים שהתמודדו עם פעילות שוחקת בשטחים ולא עם קרבות שמצטלמים היטב. זו בטח לא החוויה של יוצאי יחידות המודיעין הענקיות. א1. אז כן, אתוס. ועל זה אני מדברת - הפער בין האתוס, שמבקש להציג את עצמו כחוויה "ישראלית", לבין חוויות חיים של חלקים גדולים - גדולים יותר, בחברה הישראלית. ומי קובע את האתוס הזה? מי מעצב אותו? מי מרוויח ממנו? מי מודר.ת מהאפשרות להשפיע עליו? ב. מי רוצה ללכת לקולנוע כדי לראות חוויות יומיומיות? בדיון שכבר הזכיר את אפס ביחסי אנוש שמבוסס על התמודדות עם שעמום כפוי?! מאות האלפים צפו ב"סוף העולם שמאלה" (שגם השתתף בפסטיבלים וזכה ב"חביב הקהל" באחד מהם1). הסרט "מחילה", על שני חברים שנפגשים ביום שחרורו של אחד מהם מהכלא על פשע שביצעו יחד, היה הסרט הנצפה ביותר בשנה שעברה - 400 אלף צופים בקולנוע. הסרט הכי נמכר בשנת 2017 היה "ישמח חתני" עם 350 אלף צופים2 - לא יצא לי להיות אחת מהם, אבל נטען שהוא "מתאר את קורותיה של קהילה מסורתית בירושלים, עם דגש על מאבק הנשים בקהילה לחזק את מעמדן". "לא פה לא שם" מאותה שנה גם מכר כמעט 100 אלף כרטיסים.2 בלי לתאר חוויות חיים יוצאות דופן. גם אם נלך רחוק יותר - אלכס חולה אהבה, גבעת חלפון אינה עונה, השוטר אזולאי, הכוכבים של שלומי, בלוז לחופש הגדול - כולם סרטים זכורים היטב שעסקו בדמויות קטנות מהחיים ובהתמודדות שלהן עם חיי היום יום. 1 סוף העולם שמאלה [ויקיפדיה] 2 "בופור" ו"הערת שוליים" מכרו כל אחד 300 אלף. הנתונים מפה: https://www.frontrow.co.il/2017/10/%D7%A9%D7%A0%D7%94... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתחיל בקל יותר: ב. אם התכוונת להראות לי שיש מספיק סרטים ישראליים והפקות שעוסקים ביומיום ו*לא* בצבא1 - ונניח שאני מסכים איתך - אז מה יש להתלונן על זה שמפעם לפעם יוצאת גם סדרה מלחמתית על מלחמת יום כיפור? יש מספיק סרטים והפקות אחרות שעוסקות במה שאת ואחרות (ואחרים) רוצים לראות, וזה שומט את כל הבסיס מראש מהטיעון שלך נגד "שעת נעילה". א. חרדים הם מיעוט (בינתיים). לא כל סרט יכול לייצג את כל גווני האוכלוסיה, והוא גם לא אמור. בשביל פעילות שוחקת בשטחים דוקא יש לנו את "פאודה", שאני לגמרי הייתי מחשיב אותה כסדרה "על חיילים ולוחמים". ובשביל חיילי המודיעין היה לנו את "טהרן" רק לאחרונה. ושוב, אני לא הולך לקולנוע (רק) כדי שייצגו לי את החוויה שלי, ותמיד מוזר לי כשאני נתקל בטענה הזו שוב ושוב. גם לא לטלוויזיה. האם המטריקס, להציל את טוראי ראיין, הנוקמים, ואפילו לה-לה לנד או הג'וקר או כשהארי פגש את סאלי או (בטלוויזיה) שובר שורות או השומרים או הנותרים2 או הכתר או גמביט המלכה מייצג את החוויה שלי, ישראלי יליד באר שבע שחי בתל אביב ועובד בהייטק? האם הדרישה המז'ורית מסוגות אמנות אחרות - ספרות, ציור, שירה - היא שייצגו את החיים האישיים שלי? א1. אני מסכים שיש כאן גם עניינים של אתוס. מיליטריזם מוגזם, החיים על חרבנו ותחושת הפחד מחורבן אכן משרתים היטב אג'נדות של השלטון, ואין מי שמנצל את זה עד תום כמו השולט הנוכחי שלנו. כל זה נכון. אבל לגבי מלחמת יום הכיפורים, שהיתה אירוע מעצב של הדור של הורינו, וסביר שהדור של היום לא יודע (ואולי מאד לא אכפת לו למה), אני לא רואה פסול בסדרה כזו. וגם אם היא לא מייצגת את כ-ו-ל-ם, אני לא רואה סיבה למחוק את החוויות של הוריי, חבריהם וקרוביהם שהיו קורבנות של המלחמה הזו, בגוף וגם בנפש. גם לחוויות שלהם יש מקום, אפילו אם היום יקראו לחלקם אשכנזים פריביליגיים חילוניים. מסתבר שגם כאלה, יש להם נשמה והם יכולים לדמם. 1 ואפילו בשנים האחרונות כמו שהראית. אולי זה לא מפתיע שלא ראיתי אף אחד מהסרטים האלה. מצד שני, מספר הסרטים שאני בכלל רואה התדלדל מאד בשנים האחרונות, מאז שאני הורה. 2 שמייצג כמובן בכל זאת חוויות אוניברסליות של אובדן, אבל, אמונה וכשלונה, כאב ואהבה שכולנו יכולים להזדהות איתן. לא הכל אסקפיזם. אבל החוויות האלה עוברות גם כשהן לא על אנשים שדומים לשכנים שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משווה ומוריד, לשתי הערות. 1. "נשים וחברי קבוצות מיעוט צריכים לעבוד קשה יותר כדי לקבל מימון להפקות." זה בוודאי נכון לתעשיות קולנוע מסחריות ו"שוק-חופשיות" (הוליווד, ואני מנחש בלי שיש לי מושג שגם בוליוווד ונוליווד). האם זה נכון לתעשיות מבוססות קרנות, כמו בישראל, ובפרט בשנים האחרונות שבהם יש מוטיבציה מפורשת לגיוון1? אני פחות משוכנע. אבל אקשיב לנתונים / מחקרים / דעות. 2. "אני בספק עד כמה חווית הקרב נפוצה בקרב כלל האוכלוסיה הישראלית" - מקבל. "חווית ההטרדה והניצול המיני, והחוויה של מצוקה כלכלית, נפוצות הרבה יותר." גם בסרטים, אם אינני טועה. 1 גם בהוליווד זה נכנס, אבל אני מנחש ששם זה חלק ממערכת תמריצים וגורמים סבוכה וגדולה יותר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |