|
אני חושב שיש כאן כל מיני היבטים, חלקם מצדיקים את העצומה וחלקם שוללים אותה.
דיסקליימר: אני לא אני לא פסיכיאטר. רוב הסיכויים שרוב מה שאכתוב כאן זה שטויות (אבל בשביל זה האייל).
הפרעת אישיות אנטיסוציאלית מיוחדת בין ההפרעות משתי בחינות.
(1) הלוקים בה לא סובלים ממנה. רק אלו שנתונים להשפעתם סובלים ממנה. גם אם יש אנשי מקצוע טובים יותר מהאדם הפשוט בלזהות אותה, נראה שזה לא צריך להיות עניינם של אנשי מקצוע טיפוליים; אולי של המשטרה, או (תיאורטית, פילוסופית) שירותי בריאות הציבור (באנלוגיה להרחקת חולים מדבקים מאנשים אחרים, להבדיל מלטפל בחולים). ממילא, א"ס לא יבוא מרצונו לטיפול; ולכן אני בספק אם לרוב המטפלים יש ניסיון משמעותי באבחון א"ס. זה שולל את העצומה.
(2) ההפרעה הזו נשמעת לי טריקית במיוחד לאבחון. גם אם ננטוש רגע את הקליניקה, לאדם מהשורה יש אינטרס עליון לזהות אנטי-סוציאליות אצל אנשים שהוא מתקרב אליהם, ולהתרחק מהם; וגם זה טריקי. הרי זה מאבק מוחות בין הא"ס לבין המנסה לזהות אותו, והא"ס מעצם הפרעתו מומחה בלומר מה שצריך, ולהפגין כל מחווה לא-מילולית שצריך, כדי להטעות את המנסים לזהות אותו ככזה. האם בדיקה על-ידי שיחה (וכך מאובחנות רוב מחלות הנפש, לא?) מועילה לאבחון כזה? או שיותר מועיל לבחון מבחוץ את מעשיו של האדם לאורך זמן? זה מצדיק את העצומה.
(3) בדרך כלל, ראוי שאבחנה פסיכיאטרית תיחשב כאבחנה, ולא כהאשמה; ומטרתה ככל האפשר תהיה לעזור לסובל, ורק במקרים חריגים להגן על אחרים מפניו. במקרה של א"ס אנחנו לא עוזרים לו, והוא לא סובל, לכל היותר אנחנו יכולים להגן על אחרים. זה מצדיק את העצומה.
(4) מצד שני, לא משנה אם חושבים על אבחנת א"ס כהאשמה, האפקט שלה (במידה שהיא פומבית, וזה לא קורה הרבה) הוא סנקציה חמורה - במידה שאנשים נחשפים לה, ומאמינים לה (או אפילו חושבים "אולי"), הם יתרחקו כמו מאש מהא"ס-לכאורה. לכן, צריכה לעמוד לאדם "חזקת הסוציאליות", צריך ראיות חזקות מאוד כדי לטעון בפומבי שהוא א"ס (ואכן, כאמור, זה לא קורה הרבה). זה כביכול שולל את העצומה. אבל ביבי הוא כבר הרחק מעבר לזה. העצומה הזו תשכנע לכל היותר את המשוכנעים - משני הצדדים. כך שהיא לא תזיק לו. זה שולל את שלילת העצומה, אבל מוציא ממנה את העוקץ.
|
|