בתשובה ליהודי תימני, 29/03/20 14:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יכול להיות שזה בעייתי, אני לא משפטן, ועדיין חוק יסוד: הכנסת הוא אילן גבוה. אתה קבעת קביעה שערערתי עליה. אני מקווה שאתה לא פוטר אותי כמו שהיה נוהג פעם מגיב ימני אחר לעשות- "נסכים שלא להסכים". אילו הכנסת היתה יכולה לבטל חוק משוריין ברוב רגיל הרי זה היה מושב לצים. אנחנו מסכימים שיש בעיה כבר עם המצב הנוכחי בו משריינים חוק ברוב רגיל, וביטולו ברוב רגיל תהיה קפיצה מחרידה בדרגת הכאוס החקיקתי. כדי לסבר את אזנך תחשוב על חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. סעיף 6. קובע ש"לא תועבר לגורם זר, מדיני או שלטוני, או לגורם זר אחר בדומה לכך, בין דרך קבע ובין לתקופה קצובה, כל סמכות המתייחסת לתחום עיריית ירושלים..." וסעיף 7. משריין את סעיף 6. ואת עצמו: "אין לשנות את הוראות סעיף 6 אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של שמונים חברי הכנסת; אין לשנות את הוראות סעיף זה אלא בחוק-יסוד שהתקבל ברוב של חברי הכנסת." עכשיו דמיין רוב רגיל (פחות מ 60) שמשנה את סעיף 6. ושיקפצו לו כולם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בסופו של דבר, כדי שחוקים יתתממשו צריך שאנשים יסכימו לממש ולאכוף אותם, ואם מספיק אנשים יחשבו שחוק הוא מגוחך, הם לא יממשו ולא יאכפו אותו. אני חושב שחוק X שמנסה לשריין את עצמו (או כל חוק אחר) בדרישת רוב גדול יותר מהרוב שהצביע בעד X, הוא מגוחך. אילו הבחירה בידי, הייתי בשמחה מציית לחוק Y שמבטל את אותו שריון (או פועל בניגוד לשריון), אם חוק Y התקבל ברוב זהה לזה שחוקק את רוב X. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב ששוטרים לא שואלים את עצמם אם החוק שהם אוכפים הוא מגוחך. כמו שלמדתי מהילד שלי באזרחות, אחד העקרונות החשובים בדמוקרטיה הוא עקרון ההסכמיות בו הצדדים מסכימים על כללי המשחק, ומסכימים לשחק לפי כללי המשחק. אז אם כללי המשחק הם שניתן לשריין חוק ברוב של 2 נגד 1, אלה כללי המשחק וכולם מחוייבים אליהם. שינוי של כללי המשחק צריך לבוא בהסכמה כללית, אחרת אתה מסכים עם דב ש 61 אצבעות יכולות לקבוע כל דבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בטוח ששוטרים כן שואלים את עצמם אם החוק שהם אוכפים הוא מגוחך. אמנם לא מוכר לי מקרה של שוטר שאמר במפורש "לא, את החוק הזה אני לא אאכוף כי הוא מגוחך", אבל לא כל שוטר אוכף את כל החוקים כל הזמן. המשטרה כגוף הרי מחליטה, לפעמים בהודעות רשמיות, שהיא תגביר אכיפה בעניינים כאלה ותחליש אכיפה בעניינים אחרים. פקח החנייה לפעמים משתכנע לוותר לך על הדו"ח. לשוטרים, מהזוטר ביותר ועד המפכ"ל, יש טווח מסוים של שיקול דעת. לא קופץ לי לראש חוק שמספיק אנשים חושבים שהוא מגוחך, אבל אני בטוח שבמקומות ובזמנים שיש כזה, שוטרים מרשים לעצמם לדחות את האכיפה שלו ליום אחר. בנוגע לשריון - אני לא חושב שמישהו הסכים, במפורש, שאלו כללי המשחק. אתה יכול להראות לי איפה כתוב "מותר לכל רוב בכנסת לשריין כל החלטה שלו בכל רוב אחר"? ואיפה החתימו אותי ואת כל שוטרי ישראל על ההסכמה לזה? אני יודע שהכנסת כבר עשתה שריונים כאלה (שהרוב הדרוש לשינוי גדול מהרוב שהחליט על השריון). עושה רושם ש"המערכת" קיבלה את זה. אבל אילו הייתי שופט בג"צ, והיו עותרים נגד השריון, אני מאמין שהייתי אומר "רבותי, זה מגוחך", מחזיר את החוק לכנסת ודורש שהשריון יהיה לכל היותר לרוב זהה לרוב שהחליט עליו. צעד אחורה, אני לא בטוח ששמעתי על "עקרון ההסכמיות" עד תגובתך. חיפשתי עכשיו, ומצאתי בפלורליזם [ויקיפדיה] פסקה אחת על הסכמיות, שנראית לי סבירה. ראיתי שיש גם מאמרים הרבה יותר מפורטים, אם אתה חושב שויקיפדיה פספסה אתה מוזמן להפנות אותי. ויקיפדיה מדברת על הסכמיות כתופעה תיאורית בעולם, לא כעיקרון פרסקריפטיבי. יש חברות וזמנים שתמצא בהם יותר הסכמיות, וחברות וזמנים שתמצא בהם פחות. אני מקבל בהחלט שהסכמיות היא מועילה וחשובה. אבל היא לא עיקרון-על. מה זה אומר מבחינתי? נניח שאני מתלבט אם לקיים או להפר החלטה של הכנסת (כאדם פרטי, כשוטר, כשופט). אם ממילא אני חושב שההחלטה טובה כשלעצמה, יופי. אם לא? יש לי לפחות שתי סיבות לקיים אותה בכל זאת: אחת, אם צפויה לי סנקציה מזה שלא אקיים אותה; שתיים, ההסכמיות. "הסכמיות", עכש"מ, היא אבסטרקציה לשיקול "אם אני אפר את ההחלטה אני תורם למצב שבו אנשים אחרים יפרו החלטות אחרות, בחלקן טובות כשלעצמן, ובסופו של המדרון יהיה רע מאוד". את שתי המוטיבציות האלה לקיים את ההחלטה אני אשקול מול הנזק שאני מניח שיש בלקיים אותה (שיכול להיות נזק למצב העניינים בעולם, למצבי האישי, או רע מוסרי). אם הנזק גדול יותר, לא אקיים אותה. כאמור, אלו שיקולים שאני אפעיל גם כאדם פרטי, גם כשוטר, גם כשופט זוטר, וגם כשופט בג"צ. כל זה נכון גם כמצוי וגם כראוי (אולי לקחת בחשבון את התועלת/נזק האישיים לי לא צריך להיות כלול בראוי. אבל זה לא משנה לענייננו). אז לא, זה לא גורר אותי להסכים עם דב ש-61 ח"כים יכולים לקבוע כל דבר, לא כמצוי ולא כראוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לשוטרים שיקול דעת, והם משתמשים בו, אבל אני חושב שהם לא שואלים את עצמם (וגם לא אמורים לשאול את עצמם) אם החוק הוא מגוחך. אפילו שופטי בג"ץ נזהרים כמו מאש מלשאול את עצמם את השאלה הזאת1, קל וחומר. לו היית שופט בג"ץ ודורש שהרוב שהחליט על השיריון יהיה לכל הפחות ברוב המיועד לשיריון, זו היתה לדעתי חריגה עצומה מסמכותך. הכנסת קובעת לעצמה את כללי המשחק שלה, ככתוב בחוק יסוד: הכנסת. ההסכמיות2 מבחינתי אמורה להתבטא אצל האזרחים, אבל חשוב יותר- במשחק הפוליטי. כללי המשחק המוסכמים הם שרוב של 2 נגד 1 יכול לקבוע כל דבר, למעט מה שמשוריין. אם אתה מחפש בזה הגיון אז ההגיון הוא שאם זה היה מספיק חשוב לסיעות הן היו מתגייסות בעד ונגד. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עבר ברוב רגיל ולא מיוחס, משום שזה היה ערב בחירות פנימיות מפלגתיות והמון חברי כנסת נעדרו. ______________ 1 "ביהמ"ש אינו רשאי לשים עצמו לשופט על סבירותם או אי סבירותם של מעשי החקיקה של הכנסת" - בג"ץ 108/70 מנור נ' שר האוצר "יסוד מוסד של משטרנו הדמוקרטי בעל שלוש הרשויות הוא, שאין מהרהרים אחרי מעשה בית המחוקקים בחקיקתו." - בג"ץ 142/89 לאו"ר נגד יו"ר הכנסת. "בית המשפט צריך לבחון את חוקתיות החוק, לא את תבונתו. השאלה אינה אם החוק הוא טוב, יעיל, מוצדק. השאלה היא אם החוק הוא חוקתי." - הנשיא ברק בפס"ד המזרחי. 2 תחפש בגוגל: עקרון ההסכמיות אזרחות, ותמצא טקסטים שנוגעים לשיעורי אזרחות על הנ"ל. מדובר על קונצנזוס חברתי על כללי המשחק- מהי צורת המשטר ומהי הדרך לפתור מחלוקות. הקונצנזוס הזה מאפשר חיים משותפים על אף חילוקי הדעות. גם לי זה היה חדש כשהילד למד על כך באזרחות. כאשר ההסכמיות בחברה יורדת, ויש ערעור על כללי המשחק (ולא השאלה האישית האם אני אעבור על החוק כי הוא מטומטם בעיני3, אלא השאלה העקרונית האם השלטון בכלל מחליט עלי, או שהרב קנייבסקי קובע), חל כרסום בדמוקרטיה. 3 אני עושה את זה כל הזמן, כשאני נוסע מעל המהירות המותרת, או חונה בחנייה אסורה. אבל אני לא שולל לרגע את הסמכות של השלטונות לקבוע לי באיזו מהירות לנסוע ואיפה לחנות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |