|
||||
|
||||
במסגרת פרויקט הביטלס שלי שמעתי שוב את Got to Get You Into My Life, בשני הביצועים, ודעתי התקררה. המקור הוא כנראה השיר שאני הכי פחות אוהב ב"ריבולבר". ועדיין אני מעדיף אותו על EWF: בשמיעה שנייה של הביצוע שלהם, אני עדיין מלא התפעלות מהברק הטכני, אבל הוא נשמע לי איכשהו קליפה חסרת רגש, בעוד שאצל הביטלס אני שומע התלהבות כנה. |
|
||||
|
||||
מעניין. לטעמי הביטלס עשו הרבה דברים מדהימים, אבל הם מקבלים די בעקביות ציון "מספיק בקושי" בסעיף הגרוב. בילי פרסטון (דיברנו עליו פעם כאן) הזריק להם קצת גרוב בסביבות Let it Be, אבל בלעדיו, מה לעשות, הם חבורת לבנבנים מצפון אנגליה. אני מת על הביצוע של EWF, ודווקא לא מהברק הטכני אלא מהגרוב שבא מהנשמה. אגב, הביצוע של EWF לקוח מסרט (כושל ונשכח) בשם Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band שבו משתתפים גם הבי ג'יז, בילי פרסטון, אירוסמית, ועוד כמה. אחרי שראיתי את הטריילר אני מתלבט אם לראות את הסרט המלא, קצת מפחיד. |
|
||||
|
||||
הלכתי לראות ביוטיוב, מסקרנות. מצאתי את הסרט המלא עם דיבוב לרוסית. זה לא כל כך נורא כי זה מחזמר. מחזבל, יותר נכון. מדהים איך כאלה שמות (הפקה של רוברט סטיגווד ויוניברסל, ג'ורג' מרטין עיבד מוזיקלית) הצליחו להוציא כזאת בדיחה תחת ידם. וגם השירים מסורסים. לקחו את פיטר פרמפטון המתוק זיסלה וחיברו אותו לבי ג'יס המתוקים, וזה יצא פשוט מתוק מדי. צלחתי חצי ולא הגעתי ל EWF, אבל אני אמשיך, ולו בכדי לראות את סטיב מרטין עושה את Maxwell's silver hammer. |
|
||||
|
||||
נו, הגעת עד הסוף? אני עדיין חושש להציץ מעבר לטריילר ;-) ואתה בטוח שהמתיקות המופרזת היא לשם מתיקות, ולא מתיקות פסיכדלית-הזייתית שאמורים לצרוך אותה בנוכחות מיני כימיקלים בדם? |
|
||||
|
||||
לא הצלחתי. הביצוע של סטיב מרטין לפטישו של מקסוול היה גס ומאולץ ושם פרשתי. אין מה להשוות למה שעשה פיטר סלרס. אני לא יודע לגבי פסיכדלי, אבל הזוי זה בטוח. אמנם השירה של הבי ג'יז הרמונית להפליא, והעיבודים לחלק מהשירים נשמרו במדויק, אבל התוצאה הכוללת דורשת שקיות הקאה. מבחינת העלילה- נווה עצלנות עשו את זה יותר טוב... |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |