בתשובה לאריק, 10/01/17 22:29
 |
|
 |
||
|
||||
 |
על אף בקיאותך הרבה משלי, אני עדיין לא מסכים, אבל סבור שחילוקי הדעות בינינו שעלו בתגובתך האחרונה סמאנטיים בעיקרם ולא עקרוניים. מה שנראה לי יותר עקרוני ויותר שווה דיון הוא כך: גיליתי כי אני לפחות בעניין זה, מושפע יותר מדי מלייבוביץ וצריך מדי פעם להזכיר לי שהרמב"ם לא היה תלמיד של לייבוביץ. יתכן שדוקא בשאלה המרכזית כאן, צודק הקרנף בטענתו הבסיסית. יתכן שכל העניין העקרוני של תגמול, שכר ועונש היה פחות עקרוני לרמב"ם מאשר לנו. יתכן שמה שהיה עקרוני בעיניו הוא הפסוק של אנטיגנוס מסוכו "הוו כעבדים המשמשין את הרב, על מנת שלא לקבל פרס". כדי להסביר את העניין אצטט כאן את ירמיהו יובל "ראש דאגתו של הרמב"ם לא היתה נתונה להמון הגס אלא לאנשי דת בינוניים, [...] "המון תופסי התורה", [...] שמבחינה מטאפיזית הם נבערים ואחוזי אמונות תפלות לא פחות מאשר פשוטי העם, [...] חכמי התאולוגיה העילית (המוסלמית והיהודית), מיעוט משכיל ומתוחכם, הנכשל בכך שהוא מציג את אלוהים בקטגוריות השאובות מן העולם הזה. (מבחינה זו היה הרמב"ם פילוסוף הטרנסצנדנציה הקיצוני ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ... ". במילים אחרות, הרמב"ם היה אליטאריסט קיצוני במיוחד, שרצה להתיק את תובנות ותגמולי הדת ככל האפשר מן העולם הגשמי אל העולם הרוחני הטהור. מכאן התקת השכר מן העולם הזה אל הבא כדבריך והדגשת אפסותו של הראשון ביחס לשני. "נקודת המבט של ההמון מיוצגת ב"מורה נבוכים" קודם כל ע"י מורי הדת והתורה המקובלים ובעלי התאולוגיה העילית הרגילה: מבחינה זו הרמב"ם נאבק למעשה נגד המשכילים, ולאו דוקא נגד הנבערים מדעת". לרמב"ם חשוב מאד להדגיש שהתגמול האמיתי והמלא ללימוד התורה / קיום המצוות הוא בהארה ובהבנת החכמה (תענוג העולם הרוחני) הבאה מתוך אמונה ומתוך עבודת השם שלא על מנת לקבל פרס, המביאים ל"הישארות הנפש" ולחיי עולם הבא (להבדיל מן התענוגים הגופניים השולטים בעולם הזה). כפי שכתבתי לך, קשה להימנע מן ההשערה שאולי שני הדברים הללו "התענוג הרוחני" ו"חיי עולם הבא" אינם אלא היינו הך. לא אתפלא כלל אם הדבר הזה שאינו מפורש ב"משנה תורה", דוקא כן נרמז ב"מורה נבוכים". (ועוד אוסיף שמתוך התיאור ברמב"ם הן של התענוג הרוחני והן של חיי עולם הבא, ספק רב אם ההמון הנבער או ההמון המלומד בכלל מסוגלים להגיע אליהם). העניין כאן אינו בחכמתו של הרמב"ם אלא במנהגו לומר דברים שונים במקומות שונים (ואלו "שכבות ההבנה" כדבריך). חששו של הרמב"ם מ"המון הרבניים" ו"תופסי התורה" והרצון שלו לסתור אותם ובו בזמן לשטות בהם, הוא שמביאו לחיות בשלום עם סתירות רבות העולות מדבריו. מנקודת המבט הזו ברור שהקריאה שלך את משנה תורה הלכות תשובה פרק ט' היא הנכונה. הרמב"ם ייחד פרק שלם זה בהלכות תשובה כדי להסביר כיצד מתיישבת כל המסורת התורנית המשופעת בהבטחות שכר ועונש בעולם הזה עם דבריו לפיהם השכר והעונש העיקריים הם בעולם הבא. למעשה הוא מתרץ קושיא זו בתרוץ לוגי חלקי. לדבריו, גם על פי דרכו, תהא זו סתירה לוגית להכחיש סוג של שכר ועונש בעולם הזה. שהרי כיצד יוכלו "הצדיקים" לזכות בגמול הרמב"מי של הישארות הנפש ("הטובה הצפונה לצדיקים, היא חיי העולם הבא; והם החיים שאין עימהן מוות, והטובה שאין עימה רעה") אם לא יזכו קודם לכן ש"שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן. וישפיע לנו כל הטובות המחזקים את ידינו לעשות את התורה, כגון שובע ושלום ורבות כסף וזהב--כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה, ולעשות המצוה, כדי שנזכה לחיי העולם הבא". כלומר מה ש"תופסי התורה" מחזיקים להיות השכר בעולם הזה אינו אלא אמצעי בדרך להשגת השכר האמיתי בעולם הבא. כפי שאנו יכולים להיווכח בכאן, פרק ט', עשה את שלו מבחינת הרמב"ם והניח דעתם של "תופסי התורה", במחיר של הכרת הרמב"ם בשכר בעוה"ז, עניין שמלכתחילה לא היה עקרוני אצלו. אנו שאיננו "בעלי התורה" או "תופסי התורה", איננו חייבים להתרשם מן הטיעון הלוגי הזה. אני, אישית, נותר בתמיהתי. נניח שאחד מתוך ה"המון הנבער" יבוא ויטען לרמב"ם כך: כל השכר הצפון בעולם הבא הוא טוב ויפה, אבל אני די לי בכל אותו השכר בעולה"ז שאתה מכנה "אמצעי לגמול האמיתי" ודי לי בו כדי לבחור לעבוד את השם, כמו אותם המשרתים את רבם כדי לקבל שכר. מה ראה הרמב"ם לתאר איש כזה כ"אוויל משתגע, שקלקלוהו ושיבשוהו המחשבות הסכלות והרעיונים הגרועים"? לסיכום, נראה לי שמה שהיה חשוב לרמב"ם הוא להוכיח שרק יחידי סגולה, "האדם השלם" והצדיקים מסוגלים להגיע למעלה המאפשרת השגת "חיי עולם הבא" להבדיל מן ההמון הנבער או ההמון המלומד. הרבה פחות היה עקרוני עבורו הדיון בסוגיית "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". בין אם היתה לו דעה בנושא ובין אם לא, בודאי שהיא לא היתה שווה בעיניו כדי להיתפס עליה אצל "תופסי התורה". לעומתה, הטבע הפילוסופי והרוחני של התגמול היה חיוני בעיניו כדי להצדיק מדוע אנשים כמותו וברמתו צריכים לעסוק בתורה להבדיל מענייני רפואה או שאר תענוגות הגופניים בעולם הזה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ובמחשבה שנייה: אם עיקר השכר והעונש הוא בעולם הבא, הרי שמבחינת האדם הדתי, המאמין בעולם הבא, שאלת השכר והעונש בעולם הזה היא באמת משנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים לרוב מה שכתבת ומוסיף: הרמב"ם היה גדול הדור, וככזה היתה עליו אחריות עצומה לקהילות שלמות. איגרות הרמב"ם [ויקיפדיה] הן הביטוי לכך שנשתמר. ידועה האיגרת שלו ליהודי תימן, לדוגמה, בה הוא מעודד אותם בתקופה קשה לא לנהות אחרי משיח שקר. לכן אני גם מסכים עם האבחנה של ירמיהו יובל שעיקר דאגתו של הרמב"ם היתה לאנשי הדת הבינוניים, כי הוא היה בתפקיד הקפטן שמנהיג את הספינה ומורה לאנשי הצוות מה לעשות. וזה מסביר גם את ריבוי השכבות בכתיבתו בה הוא משתדל לפנות גם ל"עמך"1. בהקדמה לפרק חלק, אליה קישרת, הרמב"ם מתלונן על אותם הדרשנים: "רוב מה שעושים זה הדרשנים שהם מפרשים ומודיעים להמון העם מה שאינם יודעים. ומי יתן אחר שלא ידעו ולא הבינו שיהיו שותקים. כמו שאמר "מי יתן החרש תחרישון ותהי להם לחכמה". או שיהיו אומרים אין אנו מבינים כוונת החכמים בזה המאמר ולא היאך יתפרש. אבל הם מחשבים שהם מבינים אותו ומשתדלים להודיעו לפרש לעם מה שהבינו הם עצמם, כפי דעתם החלושה, לא מה שאמרו חכמים, ודורשים בראשי העם דרשות ממסכת ברכות ופרק חלק וזולתם על פשטם מלה במלה." ומוסיף להתלונן על מיעוט המבינים "והם חי השם מעטים עד מאוד". עבור הדברים העמוקים שרצה לומר ל"מבינים" הוא חיבר את "מורה נבוכים". בהקדמה למו"נ הוא אומר בפירוש למי מיועד הספר 2 וזה מאוד ספציפי. _____ 1 מזכיר את התנהלותו של גדול הדור של דורנו, הרבובדיה, עם סטירות החיבה והכינויים העממיים, בעת שהוא בעצם למדן גדול ואיש ספר, כדי לא לצאת לפלף. 2 תרגום הרב קאפח : "ואין הכוונה במאמר זה להבין את כולם להמון ולא למתחילים בעיון, ולא ללמד מי שלא עיין אלא בידיעת התורה, כלומר: דיניה, כי מטרת כל המאמר הזה, וכל שהוא מסוגו, הוא ידיעת התורה באמת. אלא מטרת המאמר הזה להעיר לאדם דתי, שכבר נקבע בלבו והושג בדעתו אמיתת תורתנו, והוא שלם בדתו ומידותיו, ועיין במדעי הפילוסופים וידע ענייניהם , ומשכו השכל האנושי והדריכו להעמידו במעונו, ועמדו בפניו פשטי התורה, ומה שלא הצליח להבינו, או שהבין אותו מענייני השמות המשותפים או המושאלים או המסופקים, וישאר במבוכה והיסוס; - או שיימשך אחר שכלו ויעזוב מה שידע מאותם השמות, ויחשוב שעזב יסודות התורה; - או שיעמוד כפי מה שהבין מהם ולא ימשך אחר שכלו, ונמצא שפנה אחור משכלו ופירש ממנו, ויחשוב עם זאת שהוא הביא על עצמו נזק והפסד בדתו, וישאר עם אותם הדעות הדמיוניות תוך הרגשת צער ומועקה, ולא חדל להיות בכאב לב ומבוכה גדולה." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא יכול לומר שעניין השכר והעונש איננו עקרוני אצל הרמב''ם, כאשר הרמב''ם קבע אותו כאחד משלושה עשר עיקרי האמונה שהוא מונה גם בהקדמתו לפרק חלק וגם במורה נבוכים. בנוסף הוא מונה את עקרון השכר והעונש בחיבור ההלכתי שלו - משנה תורה. וכאן אני צריך לחזור שוב על הנקודה החשובה בעניינו של אנטיגנוס איש סוכו שהטיף לתלמידיו לעבוד מאהבה, אבל ברגע שביטלו לגמרי את מושג השכר והעונש נחשבו לכופרים בעיני חז''ל שהרמב''ם שואב מתורתם ובהיותו ממשיך דרכם, הרמב''ם כותב כי זה שאיננו מאמין בשכר ועונש הריהו מין וכופר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרתי שעניין השכר והעונש דוקא בעולם הזה איננו עקרוני אצל הרמב"ם ואולי מוטב שאומר איננו מרכזי אצלו. וכבר הודיתי שאי אפשר לומר שעניין השכר והעונש בכלל אינו עקרוני אצלו. ואתה, אם לא היית מתעקש לצדוק בכל דבר ודבר היית מבחין שביסוד ה-11 עצמו כתוב: "והיסוד האחד עשר, כי הוא יתעלה נותן שכר למי שעושה מִצְוֹת התורה, ויעניש למי שעובר על אזהרותיה. וכי השכר היותר גדול העולם הבא, והעונש היותר חזק הַכָּרֵת. וכבר אמרנו בזה העניָן מה שיספיק." וזה מה שאריק חוזר ושונה לכם. ושנינו חוזרים ואומרים לכם שעניין השכר והעונש בעולם הזה קיים ביהדות מראשיתה ואין שום רבותא בכך שהרמב"ם מכיר בו. דוקא עניין הישארות הנפש והעולם הבא הוא היותר חדש ביהדות (לידתו עם חורבן בית שני) ודוקא עמדתו החד משמעית של הרמב"ם בעניין היחס האינסופי שיש בין הגמול בעולם הבא לבין הגמול בעולם הזה היא האומרת דרשני. לא יעזור, כמה תכחשו בכך, הרמב"ם חוזר ומדגיש כמה נעלה ונשגב הגמול בעולם הבא ביחס לכל גמול אפשרי בעולם הזה. ודוק, זהו הרמב"ם שגם את עניין ימות המשיח ותחיית המתים דוחק אל העולם הזה הגשמי. דוקא את השכר והעונש על לימוד התורה וקיום המצוות חשוב לו לבסס בעולם הבא הרוחני. ואתה צא וסבר את אוזננו, לאדם הדתי והמאמין התמים, למה צריך להיות לו עקרוני שהגמול והכרת יהיו דוקא בעולם הזה ולא בעולם הבא? רק לאדם הרציונלי, בין חילוני ובין דתי ואולי בעיקר בדורנו אנו, חשוב להימנע מן הטענה שאלוהים דחף לכבשנים מיליוני יהודים (ביניהם רבים שות"מ) כדי שיוכלו ללמוד תורה לקיים מצוות ולזכות לחיי עולם הבא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> למה צריך להיות לו עקרוני שהגמול והכרת יהיו דוקא בעולם הזה ולא בעולם הבא? כי התחלנו מלייבוביץ', ולייבוביץ' מצטט את הרמב"ם. ואני פספסתי את הציטוט הכי רלבנטי מההקדמה לפרק חלק, ממנה כבר ציטטנו (ההדגשה שלי): "ולפי שידעו החכמים ז"ל שזה העניין קשה עד מאוד ואין כל אדם משיג אותו, ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת עניין ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסידא, ואם אינו כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וריק. היאך יאמר לבעל תורה "עשה אלה המעשים ולא תעשה אותם" לא לירא מעונש מן השי"ת, ולא להנחיל שכר טוב. זה דבר קשה עד מאוד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו ע"ה.ולכן התירו להמון, כדי שיתיישבו על אמונתם, לעשות המצות לתקוות שכר, ולהינזר מן העבירות מיראת עונש. ומזרזים אותם על זה ומחזקים כוונתם, עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושים בנער בשעת הלמוד כמו שהבאתי המשל." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקטע שאתה מצטט נועד להראות שאין שכר ועונש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה שוב ושוב מחליף בין מתן שכר ובין זה שעדיף לעבוד את אלוהים מתוך אהבה ולא מתוך תקווה לקבל שכר. אין בהמלצה כזאת שום הוכחה לכך שאין שכר, ואפילו אתה מסכים להודות שיש שכר אלא שהוא בעולם הבא. כפי שאמרתי קודם גם הגישה שלך: שכר רק1 בעולם הבא סותרת את אמירתו הגורפת של ליבוביץ שאלוהים לא מתגמל. 1 בעניין הזה שיכנע אותי אביר הקרנפים שאתה טועה, אבל זה משהו אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
OK, אבל הציטוט הזה מתיישב דוקא היטב עם מה שהגדרתי כחלק הבלתי אמביוולנטי בתורת הרמב"ם. החלק הזה די ברור לכל אחד פרט לאלו שדחוף להם להוכיח למי הרמב"ם היה מצביע בבחירות בישראל מחר בבוקר. אפילו לייבוביץ וקל וחומר הרמב"ם "מתירים" לעבוד את השם שלא לשמה. בכך הם חוליה בשרשרת של ויכוח יהודי רב-דורי בין "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא). לעושים לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא" – מסכת ברכות יז,א, לבין "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה"– מסכת סנהדרין ק"ה. הרמב"ם היה אמנם הוגה הדעות שהדגיש יותר מכולם את חשיבותה של האמונה לשמה, אבל אפילו הוא לא יכל לקבל את גרסת מסכת ברכות "עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ". על כך אין מקום למחלוקת. בפרט אין מקום למחלוקת על כך שבעיני הרמב"ם עיקר המטרה והגמול הוא בעולם הבא. החלק היותר אמביוולנטי לטעמי במשנת הרמב"ם נוגע לחלק העוסק בגמול ועונש בעולם הזה. אני לא ראיתי בכאן שהרמב"ם עוסק במפורש בשאלת "צדיק ורע לו" כפי שהיא מוצגת למשל בספר איוב, לכן אני רוצה למקד את הדיון במה שהרמב"ם כן אומר. בעיניי, החלק הבלתי מוסבר בתורת הרמב"ם הוא הזלזולים, החירופים והגידופים כלפי אלו הבוחרים לעבוד את השם על מנת לקבל פרס (מן הסתם בעולם הזה, ועל כך לא חסרים מובאות בהקדמה לפרק חלק, מסכת סנהדרין). הרמב"ם לא רק שאינו פוסל קטגורית את עניין הגמול והעונש בעוה"ז (כפי שלייבוביץ היה רוצה שיעשה) אלא שהוא רומז ישירות שתהיה זו סתירה לוגית גם לשיטתו. הוא רק מסייג את הגמול/עונש בעוה"ז ואומר שהוא רק אמצעי בדרך לגמול המלא בעולם הבא. אם כן על מה ועל מי כועס הרמב"ם כאן? לכך יכולים להיות 2 הסברים. א. הסבר ע"פ דרכו של לייבוביץ. הרמב"ם כמו האדם המודרני הסביר, יודע שאין שום ראייה לגמול ועונש בעוה"ז. נהפוך הוא. מסיבה זו סולד הרמב"ם מכל אותם "תופסי התורה" התולים את האמונה והדת על וו רקוב ורעוע כל כך. כל זה טוב ויפה, אלא שאין לכך שום סימוכין במה שראינו כאן. נהפוך הוא. הרמב"ם מאשר במפורש את הגמול/עונש בעוה"ז (לא חשוב אם גדול או קטן, אמצעי או מטרה) ואף מכתיר כאפיקורוס (לא במקרה) את מי שאינו מסכים לכך. אפשר לטעון שמדובר כאן בלשון כפולה כלפי "המון הרבניים" אשר מיחד, מאשרת את אמונותיהם התפלות ומאידך מרוקנת אותן מתוכן. ואפשר אפילו בהסתמך על הכתוב, לדרוש את כל עניין העולם הבא כמשל להנאה הרוחנית הגדולה הבאה מן האמונה לשמה ומהבנת החכמה ואת הישארות הנפש כמשל להתעלות הנפש. זה אמנם אפשרי, אך אם מקפידים שלא להתעלם ממה שהרמב"ם כותב במפורש, זהו הסבר דחוק מאד. ב. ההסבר שנראה לי יותר, הוא שהרמב"ם היה פחות נעול על הסוגיה הפילוסופית של "צדיק ורע לו". היו לו יותר מסיבה אחת להתמקד במקום זה בעניין שלילת העבודה שלא לשמה. ראשית הרמב"ם היה אליטיסט קיצוני שהיה לו אינטרס מובנה בהבלטת הגמול הרוחני ובכך לייחד אותו למיעוט הקטן המסוגל לכך ביחס להמון הגדול הגס או המשכיל שאינו מסוגל אפילו לתפוס את מהות הגמול הזה. בעניין זה הרמב"ם גם הולך בקו של הפילוסופיה היוונית האריסטוטלית המבחינה בין פראקסיס לפואזיס (גוף ורוח). מסיבה זו טבעי, מועיל ואף חכרחי לרמב"ם להבטיח את גמול העוה"ז לכלל ההמון היהודי, בעוד את הגמול המלא והאחרון הוא שומר רק ל"בעלי התורה". עבודת האל לשמה [ויקיפדיה] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא לא. הויכוח הנוכחי הוא התפצלות נוקדנית על עניין השכר והעונש בעולם הזה. התפצלות שנובעת מויכוח בשאלה האם אלוהים מתגמל, כאשר ליבוביץ' "מפרשן" את הרמב"ם ואומר שאלוהים לא מתגמל. אם הזכרת את המליונים והכבשנים, צריך להפנות אותך לקישורים שנתן אריק שם מוסבר העניין ונקבע כי ברכות וקללות מסוימות שופטות את העם בכללותו ולא מעשי יחידים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני בטוח, או שלפחות איני זוכר שליבוביץ באומרו שאלוהים לא מתגמל, הזכיר את הרמב"מ עם פרשנות כזאת או אחרת. כתבתי בתגובתי ההיא שאיני בטוח1 שיוכל להצביע על על איזה תימוכין לדעתו זו אצל הרמב"מ. ככל שאני זוכר הוא מלווה את קביעתו זו בהצבעה על הקורה בעולמנו, המתת מיליון וחצי ילדים שעדיין לא חטאו בשואה, עשרת הרוגי מלכות וכדומה. אבל,שוב, ככל שאני זוכר, מעולם לא ניסה למצוא הוכחה לדבריו אלה אצל הרמבם או אצל גדולי ישראל אחרים. מה שכתבתי הוא שאיני בטוח שלו ניסה היה מצליח. 1 עכשיו בעקבות קריאת הדיון הזה והמובאות שהבאת אני יכול לומר שהוא יוכל להצביע בוודאות רק על היפוך האמירה הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שלא יוכל להצביע על תימוכין לדעתו זו. ליבוביץ גם אמר מפורשות בשם הרמב''ם שלא כל נבואה חייבת להתקיים, למרות שהרמב''ם כותב מפורשות כי נביא שאחת מנבואותיו לא התקיימה בידוע שהוא נביא שקר. וכל הקישורים לדבריו של ליבוביץ' ולמקורות מן הרמב''ם שאומרים הפוך, כבר הובאו בהודעות השונות לאורך דיון זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסקירה במקום שנתן אריק לט - שכר מצווה בהאי עלמא אכן מרתקת. שם אכן אומר הכוזרי (ריה"ל) מה שכוונת, אלא שהדברים האלו אינם מתיישבים עם מה שהרמב"ם אומר אלא הם חילופיים להם. ע"פ המהרש"א וריה"ל המיליונים נענשו בכבשנים בעוה"ז מפני שהרוב היו רעים. המעטים שהיו טובים יקבלו את שכרם כיחידים בעולם הבא (דוק, אין כלל שכר ועונש אישיים בעוה"ז). ע"פ הרמב"ם הלכות תשובה פרק ט המיליונים נענשו בכבשנים בעוה"ז מפני שהיו מלכתחילה בלתי מוכשרים לעבודת השם לשמה, ולכן קבלו עונשם בעוה"ז על מנת שלא יזכו לעולם הבא. עם הפירוש הזה יכולים אולי חסידי הרבבודיה לחיות, האחרים מן הסתם יחפשו ניחומים בתורת י"ל שיכול לפחות להסתמך על הפשט מן הגמרא "רבא אמר הא מני רבי יעקב היא דאמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" קידושין ל"ט ב. אצל הרמב"ם אין הבחנה בין הציבור לפרט בענייני שכר ועונש. לא תוכל ליישב את דברי הרמב"ם עם טענת המהרש"א, שהרי לשיטתו אלוהים היה צריך לאפשר לצדיקים המועטים חיי שלום שלווה ולימוד בעוה"ז, גם בדור של חטאים ורשעים. הדרך היחידה ליישב בין שתי הגרסאות היא דרך המעקרת לחלוטין את האבחנה בין צדיק לרשע. אם תרצה לכפות על הרמב"ם, את התפיסה כי אין זכאים בדור של חייבים ולהיפך (ואין לכך שום סימוכין בדבריו), הגעת שוב לעולם בו ברמה האישית אין שכר ועונש כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מערבב. יש הבטחות שמלכתחילה הובטחו לכלל הציבור ונאמרו על כל העם. כגון אם בחוקותי תלכו, אם תלכו עמי בקרי וכו' ויש הבטחות שנאמרו על יחידים, כמו המכבד אביו ואמו, המשלח את הקן והמעשר גרנו. ואלה ההבדלים אף לשיטת המהרש''א וריה''ל. גם הרמב''ם מחלק בין ציבור ליחידים, שהרי הביא לדוגמה את ימות המשיח, שזה עניין לציבור ולא ליחידים. אני גם חושב שאתה מפריז בשלילה שאתה מייחס לרמב''ם את העבודה שלא לשמה. אין כאן שלילה, אלא חתירה לדרגה היותר גבוהה של עבודה לשמה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |