בתשובה להאייל האלמוני, 01/09/16 1:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם אתה מגדיר שמאל כמי שמתנגד לכיבוש, אז ברור שאין שמאל שתומך בכיבוש. אבל מה עם שאר הדברים שמגדירים שמאל- כלכלי וחברתי? ניקח את ח"כ אורלי לוי אבקסיס- אם היינו שמים את נושא הכיבוש בצד, האם לא היתה שמאלנית כמו עמיר פרץ ושלי יחימוביץ'? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מגדיר שמאל כמי שמתנגד לכיבוש. אני מנסה להסתכל על החלוקה הפוליטית כמו שהיא מתבטאת בחלוקה למפלגות וקואליציות. מפלגה שתתמוך בממשלת ימין היא מפלגת ימין, מפלגה שתתמוך במממשלת שמאל היא מפלגת שמאל,פוליטיקאי שבחר ללכת למפלגת ימין (ולשחק לפי כללי המשחק של אותה מפלגה) הוא איש ימין, פוליטיקאי שבחר ללכת למפלגת שמאל (ולשחק לפי כללי המשחק של אותה מפלגה) הוא איש שמאל. זה איפה שהמשחק הפוליטי מתחיל ואיפה שהוא נגמר. השאלה אם אותו פוליטיקאי מנסה לקדם בזמנו החופשי אג׳נדה איזוטרית1 שמנוגדת למיינסטרים של מפלגתו או המחנה שלו לא משנה לקיטלוגו הפוליטי. אחרי שהצלחנו לקטלג את הפוליטיקאים, נשאל את עצמנו מה משותף להם, ונמצא את קו פרשת המים (וזה המקום שבו אני מוצא את הכיבוש בישראל). כשמגדירים את זה ככה, כמו שלדעתי ראוי להגדיר את זה, ברור שלוי אבקסיס היא פוליטיקאית ימנית לכל דבר ועניין. 1 איזוטרי, לצורך העניין, אג׳נדה שלא תגרור הצבעת אי אמון אפקטיבית בממשלה אם הוא חבר קואליציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על כך אני מצר- שהויכוח הפוליטי בארץ מצטמצם לנושא הסכסוך ודוחק הצידה את כל הנושאים הפוליטיים האמיתיים. אתה אומר "מפלגת ימין" ו"מפלגת שמאל" כאילו החלוקה לפי העמדה בנושא הסכסוך היא הדבר הטבעי, ולא היא. היכולת של הליכוד בעל השרשים הליברליים והרביזיוניסטיים להכיל את פייגלין, למשל, היא לא טבעית, ונובעת מאותו צמצום של השיח. זכור גם שבפועל טווח הפעולה של ראשי הממשלה מימין ומשמאל היה מאוד מצומצם. תסביר לי במה אולמרט היה יותר ימני מברק, ובמה בגין יותר ימני מגולדה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני, העובדה שהויכוח הפוליטי דוחק הצידה את החלוקה האידיאולוגית היא כן הדבר הטבעי. זה לא משהו שמיוחד לישראל, אני לא מכיר מדינה דמוקרטית שזה לא מתרחש בה. יותר מזה, אני לא מבין איך יכול להווצר באופן טבעי (או מלאכותי) מצב אחר. בגין עמד בראש הליכוד, מאיר בראש העבודה, זה מה שהופך את הראשון לימני והשניה לשמאלנית. כל השאר שייך למשחק אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמיוחד לישראל הוא שהויכוח הפוליטי מסתובב סביב הנושא המדיני בטחוני בזמן שכל הנושאים האזרחיים, חשובים בעיני לא פחות, נעלמים ברקע. כל זב חוטם יודע לצעוק שלום עכשיו או מוות לערבים, אבל משאיר ללא התייחסות את כל עניני המדינה האזרחיים, שנוגעים הרבה יותר לחייו היומיומיים. מחאת האוהלים היתה יציאה חד פעמית מהקופסה, ונעלמה כמו שהחלה. לביבי, נפתלי, מירי, ישראל וחבריהם הרבה יותר נוח להלהיט את המחנות ("כפיים!") מאשר לעורר דיון ציבורי בדברים החשובים באמת (שכלל אינם סמויים מן העין)- תאונות הדרכים, ספורט, תשתיות, הקטנת אי השוויון בחינוך, שר"פ. מי שמתעסק בנושאים האלה דרך כל מיני עמותות הם רק אלה שכואב להם בעצמות- אבי נאור הקים את עמותת "אור ירוק" אחרי ששכל את בנו. העיר אשדוד, החמישית בגודלה בישראל, זכתה סוף סוף לבית חולים - לראשונה אחרי ארבעים שנה נבנה בית חולים חדש בישראל. האם זה מקרה שראש העיר אשדוד, ד"ר יחיאל לסרי, היה רופא בכיר? דמיין שבריטניה היתה מתעסקת ארבעים שנה רק בברקזיט. כל השאר נדחק לקרן זוית וכל הויכוח הפוליטי נטוש על ברקזיט - כן או לא, ומתי. זה לא היה מוזר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשיש שאלה גדולה היא משתלטת באופן טבעי על השיח הפוליטי. ככה היה בארה״ב בזמן הדיון על העבדות (נגיד, 1840 - 1872), וככה זה בישראל היום מאז החל הדיון הפוליטי על המשך הכיבוש. למרות כל הרעש, ברקסיט היא, לדעתי, היתה שאלה די קטנה עם פתרון פשוט (=משאל עם). זה נראה לי טבעי לחלוטין. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |