|
||||
|
||||
ולי נראה ששימור הכיבוש, כולל בדרך כמו שמצוינת ע''י מחבר המאמר, היא בעלת הסיכון הגבוה ביותר לשפיכות דמים ואילו האמירה שטוענת שהמצב הנוכחי בטוח יותר איננה אלא רציונליזציה להצדקת הכיבוש שעובדת, כמה נוח, לטובת העם השולט. |
|
||||
|
||||
כמובן שדעות שונות והערכות שונות לגבי הסיכון של כל אסטרטגיה הן לגיטימיות. אבל אחרי ששני הנסיונות האחרונים בעשרים השנה האחרונות לסיים/לצמצם/לשנות את אופיו של/לסגור את הדלת ולזרוק את המפתחות/איך שתקרא לזה את הכיבוש הראו כשלון מוחלט (או הצלחה גדולה, תלוי מאיפה אתה סופר) בפרמטר הגופות שציינתי, אז קשה להתפלא שיש מעריכים שאפשר בקלות להחמיר את המצב הנוכחי. אגב, לדעתי הכיבוש לא עובד כלל וכלל לטובת העם השולט, הוא עולה כסף, מחליש את העם והצבא, דורש התפשרות מוסרית שרבים כולל אני היו שמחים לטובה ממנה, ובעיקר תקוע לנו כמו עצם בגרון. לחיות תחת גפננו ותאנתנו לצד השכנה הלא-ידידותי-אולי-אבל-גם-לא-מטרידה-מדי-ולא-יורה-לי-טילים-על-הבית שתיקרא פלסטין נראית לי אופציה הרבה יותר נעימה. אבל מסתבר שהמציאות לא כל כך הולכת איתי. (אגב, במסגרת טיעוני ה"מי שמך להתנשא ולומר לפלסטינים מה טוב להם" - מעניין להבחין ש(לפחות חלק מ)מי שלא רוצה לחתום על הסכם שמסיים את הכיבוש ואת הסכסוך אלו הפלסטינים עצמם, בכמה וכמה הזדמנויות. אז מי שמך להחליט בשבילם שפתרון שתי המדינות *לשני עמים* זה הפתרון הראוי? זאת לא התנשאות?) |
|
||||
|
||||
אתה טועה. מעגל שבא לאחר אוסלו נבע מחוסר ההתקדמות של אוסלו ולא מעצם היותו ובאשר לעזה, כל עוד היינו שם מניין ההרוגים היה יותר גדול. הפלסטינים לא סירבו להסדר מדיני באשר הוא אלא לתנאים שישראל היתה מוכנה לתת להם. אבו-מאזן עקבי בחתירתו להסדר בתנאים המקובלים עליו. |
|
||||
|
||||
הבט בגרף הרלבנטי (הראשון בכתבה), ותראה שכשזוכרים שעד 2002-3 רוב ההרוגים שם הם לא (רק) בעזה, מימי האינתיפאדה השנייה, אז בקלות רואים שכמות ההרוגים בעזה עלתה משמעותית אחרי ההתנתקות. לגבי ההרוגים שלנו, כנראה שזה לא כל כך מובהק, אבל זה בזכות מערכות יירוט הטילים המובילות בעולם שלנו ולא בזכות הפתרון/המצב המדיני. לגבי אבו-מאזן, אני מצטט מהכתבה שלך "הוא לא זז מילימטר מ – 1988". וכן:"העמדה הפלשתינית העקבית הסכימה שישראל תספח 2 עד 4 אחוזים משטחי הגדה ותפצה אותם על כל מטר מתוך הקו הירוק. בעיני הפלשתינאים, העמדה הזאת היא ויתור ענק על מול החלטת החלוקה מ – 47 וזכויותיהם ההיסטוריות. אפשר להסכים, אפשר להתווכח, אבל זה המחיר ומסתבר שאין להם מרחב תמרון לגביו." בקיצור, הפלסטינים כבר שלושים שנה כמעט לא זזים מילימטר. בלקסיקון שלי, זה אומר שהם לא מנהלים משא ומתן דה פקטו, ובעצם לא רוצים הסכם. אם מישהו רוצה לקנות ממני אוטו, אבל הוא לא מוכן לשום מחיר שאני מציע, גם לא כשאני יורד במחיר, וגם לא כשהמחיר שאני מציע סוטה באחוזים בודדים משלו, המסקנה המתבקשת היחידה שעולה, זה שהוא לא באמת רוצה לקנות את האוטו הזה. אם הוא היה צריך אוטו, כבר היה לו אוטו מזמן. אפילו אם האוטו הזה היה עולה לו שלושה אחוז מעל המחיר שהוא העדיף לשלם. או בקיצור "הפלסטינים לא סירבו להסדר מדיני באשר הוא אלא לתנאים שישראל היתה מוכנה לתת להם" זה טיעון מעגלי. בדיוק כמו "הישראלים לא סירבו לסיום הכיבוש באשר הוא אלא לתנאים שהפלסטינים היו מוכנים לתת להם". אם אתה משתמש בראשון, אתה מקבל גם את השני, ואין לך מה להתלונן על אי רצונם של הישראלים לסיים את הכיבוש. אם צורת הטיעון הזאת לא מקובלת עליך, אנא הייה עקבי ואל תשתמש בצורת טיעון הזו לגבי הפלסטינים. |
|
||||
|
||||
הלחימה הבלתי פוסקת בעזה היא תוצאה ישירה של אי פיתרון שהועדף על פני פתרון אמיתי ומועדף כך גם עכשיו ע''י ממשלתנו רודפת השלום. אבו-מאזן מוכן להתפשר בשוליים על עמדתו אבל לא על מה שהוא רואה כהסדר הוגן. המצב הרצוי לו תואם את החלוקה הדמוגרפית הכללית בין העמים (להוציא את ההתנחלויות שנוצרו למען קעקוע הדבר הזה בדיוק) וישראל בהחלט יכולה ללכת לקראתו אלא שלשם כך יש צורך בהנהגה מהסוג שאין לנו. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |