בתשובה להיא, 12/04/16 23:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
המדיניות שלי לגבי רוצחים היא ששאלת השיקום שלהם, החרטה וכיו''ב צריכה לעלות לדיון רק לאחר שיקומו של הקרבן. כשהנרצח יקום מקברו ויחזור לעיסוקיו אז יהיה טעם לבחון האם הרוצח יכול לחזור אל החברה ובאילו תנאים, אבל כל עוד הנרצח נשאר בקבר הרוצח צריך להשאר בכלא. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, אתה סבור שרוצחים צריכים להשאר בכלא עד ביאת המשיח. (צריך גם לקבור אותם שם? כלומר, אחרי ביאת המשיח אנחנו צריכים לבדוק קודם שהנרצח שקם מקברו אכן חוזר לעיסוקיו...) החוק הישראלי לא פועל לפי תפיסה זו, ואני מברכת על כך. מנסיוני, הגישה הזאת לא מסייעת לאף אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המטרה של זה היא לא לסייע, המטרה היא לעשות דבר צודק. אדם שלקח את חייו של מישהו אחר לא ראוי יותר להכלל בחברה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא שאמרתי, לא מסייע לאף אחד. גם לא למשפחת הקורבן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מסייע לחברה להיות חברה צודקת יותר, שמעבירה מסר ברור לגבי ערך החיים בעיניה. ספק אם דבר-מה יכול לסייע למשפחת הקרבן, ובדיוק זו הסיבה לכך שאין לשחרר את הרוצח: מה שהוא עשה לא ניתן לתיקון, ולכן הוא ראוי לעונש שאין ממנו חזרה. אגב, אילו היו נוהגים כלפי יגאל עמיר לפי הקריטריונים המקובלים במשפט הישראלי היו קוצבים את ענשו מתישהו באיזור 2005, ומנקודה זו הוא היה מתחיל תכנית שיקום, עובד ויוצא לחופשות מהכלא ולארועים משפחתיים. ב-2012 הוא היה משתחרר והולך לחיות בכיף עם לריסה והילדים. מה היתה משפחת הקרבן חושבת על כך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא עסוק במה משפחת הקרבן (יצחק רבין) היתה חושבת על כך, אלא מה עם ישראל היה חושב על כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן; הזכרתי את משפחת הקרבן רק משום ש-"היא" הזכירה אותה. עקרון יסוד של המשפט הפלילי הוא שהוא לא מעמיד את העבריין מול הנפגע או משפחתו, אלא מול החברה. המאשימה במשפט פלילי היא לא המשפחה אלא המדינה, כנציגתה של החברה. מבחינתי, גם אם למשפחה אין שום ענין בכליאת הרוצח אפילו ליום אחד הוא בכל זאת צריך לשבת עד סוף ימיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה חשבה סמדר הרן כשסמיר קונטאר השתחרר? מה חשבו משפחות הקרבנות כאשר מאות רוצחים ערבים השתחררו בעסקאות טננבוים, גולדווסר-רגב ושליט (שלא לדבר על "מחוות" לאבו מאזן)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם העסקאות האלה היו בעייתיות מאד (ואכן הבעתי כאן את התנגדותי להן יותר מפעם אחת) אבל בכל אחת מהן קיבלנו תמורה כלשהי (גם ל-"מחוות" יש תמורה, גם אם היא לא מתפרסמת); גם אם התמורה לא בהכרח מצדיקה את המחיר, זה מצב אחר מבחינה ערכית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קבעת את אותו פסק הדין לטד באנדי, לנרקומן בן שמונה עשר שרצח בעת שוד, לחסר בית בהתקף סכיזופרניה לחואן דומינגו פרון וליגאל עמיר. זה לא צדק, זה משהו יותר עיוור. ואתה עוד קורא לזה "מסר ברור לגבי ערך החיים"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שרצח בעת התקף סכיזופרניה לא אמור להיות מורשע ברצח (מצד שני, הוא אמור כנראה להכנס למוסד ולבלות שם עד שתימצא דרך להבטיח שהוא לא יחווה יותר התקפים כאלה - ולא באמצעות תרופות שהוא יכול לשכוח לקחת). לגבי פרון, הוא מעולם לא הואשם (למיטב ידיעתי) ברצח ספציפי; ראשי משטרים אפלים יכולים לעמוד לדין על סעיפים חמורים יותר של פשעים נגד האנושות. בכל מקרה, הנקודה העקרונית היא כפי שאת מתארת את מה שאני מציע: מי שלקח את חייו של מישהו צריך להפסיד את שארית חייו כאדם חפשי. גם אם זה מקרה "קל" בעינייך של נרקומן שודד. הקרבן מת באותה מידה ומאבד את שארית חייו, גם אם זה "רק" רצח במהלך שוד. לזה אני קורא מסר ברור, כן, בהחלט. מי שמעביר מסר שחייו של מי שנרצח במהלך שוד שווים עונש קטן יותר מחייו של מי שנרצח כי הוביל מהלך מדיני מזלזל בערך החיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רואה בזה צדק. להיפך, לדעתי זה אנטי צדק. גם אדם שרצח ראוי לשוב לחברה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ע''פ המיתוס המקראי, כולנו צאצאיו של אדם שרצח (ודוקא את אחיו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כולנו בני אנוש ולא נושאים אות קין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. שכחתי שהיה בן שלישי. שניים ניצים והשלישי מרויח. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |