 |
אני לא זוכר דבר כזה "הסיפור העממי". בלדות אנגליות אני זוכר, אפילו קראתי את אלה במקראה שלא לימדו אותנו והראיתי לכמה מחברי את "לורד רנדל" עם הסיום משמיט הלסת, אבל נשארתי עם תחושה של "נו, אז? למה זה מעניין?". האידיליות של טשרניחובסקי היו עוד יותר גרועות, וכל סיפורי דבורה בארון, ו"תהילה", וכל השאר שאני לא זוכר.
"בעל זבוב" היה מכונן לאו דווקא בגלל שאהבתי אותו, ואהבתי אותו, ולא בגלל המורה, שהיתה בסדר אבל פחות כריזמטית מהמורות שהיתה בשנה הקודמת המשעממת, אלא בגלל המפגש הראשון עם סאב טקסט. זה לא שאהבתי את כל מה שלמדנו אחר כך בתיכון. בעצם אני לא זוכר יצירת פרוזה בתיכון שממש אהבתי ("אל תיגע בזמיר" היה חביב). אבל הקריאה שלי התשנתה. והתחלתי להרגיש סוג של הכרת תודה אפילו על "החטא ועונשו"1, והרגשה שאני מקבל כאן משהו בעל ערך. ושירה! בלימוד של שירה מודרנית בתיכון ממש הרגשתי שאני רוכש מיומנות, לא מאוד שונה מבשיעורי אנגלית או מתמטיקה. לקח עוד כמה שנים אחרי התיכון עד שהתחלתי לזחול לבד כקורא שירה, אבל זה היה מסלול שהתחיל בתיכון.
1 דיסקליימר: זה לא זיכרון מאוד אמין.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש