 |
חשבתי שאמרת שהרגשת השייכות לא קובעת.
ואם נשים בצד את הרגשת השייכות, נוכל להסתפק בידיעה, ביסוס היסטורי והכרה בינלאומית. אם לאחר מאות שנים של כיבוש ערבי עדיין הכירו רוב אומות העולם בזכותם של היהודים לבעלות - ולו חלקית - על ארץ ישראל, לא מדובר כאן על הרגשה סובייקטיבית.
מצא את ההבדלים:
גם ההכרה הבינלאומית שקיימת כיום בזכותם של הערבים לחלקות מסוימות בארץ ישראל, נובעת מן הטענה ש"הם כבר שם". אין שום הכרה בינלאומית לזכותם של ערבים היושבים בעיראק או בתימן להקים לעצמם מדינה בארץ ישראל.
לעומת זאת ההכרה הבינלאומית בזכותם של היהודים לארץ ישראל, תמכה בין השאר בזכותם של יהודים מכל מקום בעולם לבוא ולהתיישב באותה ארץ. גם כאלה שהם ואבותיהם לא דרכו במקום ההוא במשך כאלפיים שנה.
אם נתעלם מכל שאר הטיעונים, איפה נראה לך שיש הכרה חזקה יותר לטענת בעלות על הארץ, אצל אלה שכבר רובצים שם "אלף שנה" ורק אסור לגרש אותם משם, או אלה שלא היו שם אלפיים שנה ועדיין מותר להם לבוא ולהקים שם מדינה?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש