 |
כתבה מעניינת. אבל דומה שהיא מתיחסת לשוליים הכלכליים של הבעיה שלא בטוח שהם קונטרוורסליים. לב הבעיה אינה אם להשקיע אלא במה להשקיע.
בסופו של דבר, לא חשוב איזה מנגנונים תרבותניקים מסובכים נבנה, קשה להאמין שנוכל למנוע מן השור הממשלתי לדוש את אלה שהוא אינו חפץ ביקרם ול"פנק" בכספנו את אלו היקרים לליבה (30 המנדטים שלה). אילו לקומיסר לענייני תרבות היתה יותר תרבות שלטונית, הוא יכל להניח לתאטראות ולשחקנים הערביים לנפשם, לקצץ את כלל הסיוע לתיאטרון ולהעביר את הנחסך לתרבות תורנית. נראה לי איכשהו שהציבוריות הישראלית החילונית הבולעת בשקט את לוקש העגלה העמוסה של החזון איש, היתה מתקשה להעיז ולטעון שתרבות התיאטרון שלה עולה על התרבות התורנית.
אני מביא כאן את הציטוט שחפשתי זמן כה רב. המשורר הגרמני המומר היינה כתב "אם בכסף וכבוד חפצת, מוטב שתלמד להתכופף כנדרש". יתכן שכפי שכתוב בכתבה רק 2 מכל 10 הפקות תרבותיות היא רווחית. אבל קשה להבין, איך אפילו התאטראות הפופולאריים ביותר והשחקנים המהוללים ביותר אינם מצליחים להגיע להכנסה שתפטור אותם מחובת ליקוק ישבני השלטון. הדרישה לחופש אמנותי מוחלט במקביל להמשך התמיכה הציבורית היא לגיטימית כעיקרון אך קשה להאמין שהיא אפשרית בפראקטיקה.
ללא קשר, לדעתנו על הקומיסר לענייני תרבות וטעמיו התרבותיים, זעקת ה"הב הב" וה"מגיע לי" המתמדת של יוצרי התרבות בישראל יוצרת תחושה לא נעימה גם בקרב התומכים שלהם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש