 |
עלמה יקרה, אני מצטרף לבקשתו של הפונז.
הספין של הטיית הדיון לעניין "זכויות היתר" של יוצאי צה"ל הוא "מעיק" במיוחד כאשר הוא מועלה בדיון על סקטור פלגני המתעקש להתקיים מקופת הציבור (במובן הרחב) לה הוא מקפיד שלא לתרום דבר (לא בשירות בטחוני/אזרחי, לא בתשלום מיסים ולא בחינוך לאזרחות טובה).
תמיד תהיתי כיצד האזרח וההורה ה"ישראלי" (במובן הצר) אינו טורח למחות על כך שמגייסים דוקא את בנותיו לשירות צבאי בזמן שמרבית או חלק גדול מאד מבנות ישראל עושות בזמן זה לביתן או לכל הפחות פטורות/נפטרות מחובה זו? הדבר תמיד נראה לי כעוול בבחינת "אבן מקיר תזעק" כאשר שתיקת הקרבנות נראית תמוהה במיוחד.
הבנתי שבנקודה ספציפית זו, יש משהו בדברי הקרנף ודרויאנוב. נראה ששירות הבנות בצה"ל הוא רק באופן שולי עול וחובה. בעיקרו הוא נתפס כסוג של טקס חניכה ומעין ג'ימבורי דו-שנתי שבוגריו משקיפים עליו באותו אופן שהתרמילאים משקיפים על שיטוטיהם בתת היבשת ההודית ובאמריקה הלטינית. (כל מי שיחפוץ לחבוט בי בסיפורי ההטרדה המינית ואף האינוס בידי מש"קים וקצינים עם עודף הורמונים, יצטרך קודם כל להשיב על השאלה שהצגתי לעיל).
תני דעתך, כי הטינה וההסתייגות כלפי התגמולים הנדיבים (לעיתים מדי) שמהם נהנה המעמד הצבאי היותר בכיר, נובעים ממקורות שונים כאשר הם באים משני המינים השונים. כאשר ההסתייגויות באות מבנות מינך, הן באות בד"כ על רקע מגדרי ופמיניסטי (על רקע קיפוח הנשים בתואנת העדר רקע צבאי וככה). כאשר ההסתיגויות באים מן המגזר הזכרי המקור הוא אחר לגמרי. חלק מאיתנו שילמו מחיר לא פשוט בעבור שירות החובה בצבאינו. אחוז מסויים זה של "נפגעי צה"ל" (במובן הרחב) מצד אחד מסביר סוג מסויים של טרוניות מן המגזר האזרחי כלפי משוחררי צבא הקבע, בפרט כאשר הם מבקשים להמשיך את שררתם גם במרחב האזרחי. מצד שני הסקטור הזה, גם מיטיב להבין עד כמה הביטויים של הפררוגטיבה והזכות של השירות בצה"ל, עשויות להיות חלולות (לפחות במה שנוגע לרגשותיהם שלהם).
לסיכום, אם את אכן מדברת בשם הטיעון המגדרי-פמיניסטי, את חייבת לשאול את עצמך, אם מקומו של הטיעון הזה במקום בו הוא משרת את אלו אשר אפילו האפשרות של חברת כנסת, חברת מועצה דתית או טוענת רבנית הוא בעיניהם בבחינת ערעור סדרי בראשית.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש