 |
|
 |
||
|
||||
 |
"השטן הגדול" אליבא דליבוביץ לא היו המתנחלים והימין הדתי (המנדבים עצמם לתפקיד זה וגם על יחסו של י"ל למתנחלים אפשר וצריך להרחיב), אלא הממלכתיות הישראלית החילונית של בן גוריון, אליה כיון י"ל את ארסו ואת מתקפותיו חסרות הרחם, משנות ה-50 ועד למותו. ליבוביץ בחזונו ראה את המדינה היהודית כמסגרת אשר בה ורק בה יכול היהודי השות"מ (הדתי) לממש את אמונתו במלואה כחבר פעיל ושותף במסגרת החברתית-מדינית שבה הוא חי. אעיר כאן כי במדינה היהודית ע"פ חזון י"ל מחייבת מהגדרתה עדיפות מסויימת ליהודי השות"מ ואפשר לשער כי היא קרובה הרבה יותר לאיראן החומייניסטית מאשר לישראל הריאלית דהיום. על כך צריך להרחיב עוד ואולי עוד אעשה זאת. לעת עתה אמשיך ואומר כי במקום זה מדינת היהודים בישראל התגלתה לליבוביץ כ"לויתן" השואף לבלוע את הדת היהודית ולהחליף אותה בדת חדשה ישראלית-לאומית. זו היתה נקודת השבר ביחסו של י"ל למדינת ישראל. הממלכתיות הלויתנית הלאומית של בן גוריון, ע"פ י"ל, זוממת להחליף את דת ישראל האמיתית המיוסדת על עבודת השם בצורת שמירת תורה ומצוות, בלאומנות המקדשת את האינטרסים המדיניים של מדינת היהודים והופכת אותם לערכים בפני עצמם. בכך ראה ליבוביץ פאשיזם שכבר הביא את מדינת ישראל לנאציזם בנוסח 1933-1941 ובעתיד עוד יביא אותה להגשמת הנאציזם המלא. זוהי הסיבה לדבקותו במטבע החריף ההוא. בראיית חזון המדינה היהודית ע"פ י"ל, ניכרת יחודיותו ומקוריותו. ליבוביץ מעצב את יחסי הדת-מדינה במדינה היהודית שלו מנקודת מבט ליברטריאנית-הומאניסטית בעוד כמעט כל שות"מ (הדתיים) בישראל דהיום רואים זאת בראייה קלאריקלית או לחילופין פונדמנליסטית. ליבוביץ דגל בהפרדה מוחלטת בין דת למדינה. במדינה היהודית שלו, המדינה עוסקת בהסדרת היחסים החברתיים-פוליטיים ע"פ ערכים ליבראלים והומאניסטיים (ולאו דוקא דמוקרטיים) ולא פוסקת בענייני הלכה ואילו מורי ההלכה היו צריכים לקבוע מהם הכללים המחייבים את היהודי שות"מ גם בחייו החברתיים-פוליטיים. יחסה של המדינה היהודית אל המיעוט הערבי הוא עניין שיש לנהוג בו ע"פ ערכים ליברליים והומאניסטים ואינו מעניינה של ההלכה היהודית. אנסה להסביר באמצעות 2 דוגמאות איך ראה י"ל בחזונו את הסינקרטיזם הזה, הנראה במבט ראשון כניסיון לרבע את המעגל: א. שאלת שירות הבנות בצה"ל. ע"פ לייבוביץ זהו עניין הלכתי בו צריכים היו רבנים ומורי ההלכה של הדור לפסוק אם צרכי הביטחון של המסגרת החברתית-מדינית היהודים מחייבים שירות של נשים בכוחות הביטחון. להערכתי ליבוביץ סבר שהתשובה היא חיובית, אבל זה אינו חשוב. לו פסקו מורי ההלכה של הדור כי שירות הנשים בצה"ל למשל אסור, המדינה החילונית היתה חייבת לפטור את כל הבנות משירות (הן את הדתיות והן את החילוניות). ב. ליבוביץ בשנות ה-50 תקף בארסיות את הרב מיימון איש ה"מזרחי" וכתב עליו כי בזמן המצור על ירושליים דרש להאכיל את רוב יהודי העיר הנצורה בבשר חזיר, על מנת לשמור את מעט הבשר הכשר שנמצא לצרכי אנ"ש (היהודים הדתיים). אליבא דליבוביץ, אם צרכי פיקוח הנפש של תושביה היהודים של ירושליים דרשו אכילת בשר חזיר, היה צריך לאשר אכילת חזיר לכל היהודים בלי הבדל בין חילוניים לדתיים. ההלכה היהודית הרי אינה יכולה או צריכה לאשר אכילת חזיר ליהודים חילוניים. דוגמה זו גם מסבירה את התואר קלאריקלי ביחס לדתיים הלאומיים עוד בתקופה ששירתו את מפא"י. כאן המקום להצביע על כך שליבוביץ ראה ברבנות הממונה ע"י המדינה החילונית תועבה גמורה וראה בהם משרתים כלביים של השלטון אשר מתוך אינטרסים אנוכיים מאפשרים מצב בו יהודים "עבריינים" (קריא חילונים) קובעים את ההלכה היהודית. את המציאות בה הזנב מכשכש בכלב לא חזה וראה (כמו ברוב המקרים בהם נראה כי המציאות הלכה תמיד בתשעים מעלות ביחס לחזונו של י"ל). לסיכום, אומר עוד, שבקריאה שנייה של הדברים לעיל, אפשר לראות בהם ניסיון אפולוגטיקה על ה"יודו-נאצים" של ליבוביץ ולא היא. זו פשוט היתה דעתו, בין שצדקה או לא ובין שהיתה "מידתית" או לא. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
רק כעת ראיתי את המאמר המעניין של אהוד פירר מהעיתון פוליטיקה דיון 2789 העוסק בנושא זה עצמו: מדינה יהודית ע"פ ליבוביץ. נראה שאני קצת יותר נוטה חסד לי"ל מאשר פירר. ע"פ פירר ליבוביץ דיבר על מדינת הלכה. מדובר כמובן על הלכה חדשה ומעודכנת, פרי הגותם של תלמידי חכמים בני ימינו, שתכסה גם את תחום החיים הכללי, שהיה מחוץ לתחום ההלכה כל עוד היו היהודים בגלות. אבל בהינתן זאת, ראשיה החילוניים של המדינה היהודית לא יהיו אלא הרשות המבצעת המוציאה לפועל את חוקי ההלכה היהודית. ובנקודה זו הגענו לאנלוגיה עם איראן החומייניסטית. מן המעט שקראתי, אין בידי לחלוק על טענותיו של פירר, אבל הרושם שלי היה מעט שונה מהן. איני בטוח שאני צודק, אבל התרשמותי היתה שליבוביץ ראה בהלכה, תורה שתחום חלותה הוא מלוא היקף חייו של היהודי ככל שהדבר נוגע לדתו. נראה לי שהוא השאיר תחום רחב למדי כתחום חילוני שאינו נוגע לענייני דת. למשל יהודי שות"מ (שומר תורה ומצוות) מחוייב דתית לצדקה ולסיוע לנזקקים, אבל דתו אינה מחייבת אותו להיות סוציאליסט או איש השו"ח. יהודי שות"מ חייב ביחס הומני לכל הנברא בצלם, אבל דתו אינה מחייבת לצדד ביחסי קרבה עם ארה"ב או בריה"מ או העולם השלישי. אני סומך את ההנחה שלי על כך שלא ראיתי אותו מתבטא כנגד החקיקה החילונית ומערכת המשפט שלה. בזמן הפרשה של פתיחת הבריכה באוניברסיטה העברית בשבת, ליבוביץ סרב להצביע נגד בישיבת ההנהלה. הוא התנגד לכך שההנהלה בכלל תדון בעניין זה (באי השתתפותו בהצבעה הוא בעצם אפשר את ההחלטה). את ההתנגשות שקיימת באופן מובנה בין שתי החקיקות פותר י"ל ע"י הפרדה מוחלטת בין דת למדינה. ההלכה תחוקק את החוק הדתי ואילו המדינה תחוקק את החוק החילוני. למשל, ההלכה היהודית מן הסתם תאסור על נסיעה בשבת. המדינה מן הצד השני אינה מחוייבת לחוקק ולאכוף את האיסור הזה, שכן אין בכך סתירה לרצונו של השות"מ לשבות באותו יום. משמעות המדינה היהודית היא שעליה לחוקק ולאכוף חוק שיבטיח שהיהודי שאינו נוסע בשבת לא יפגע ולא יודר ממעגל החיים הכללי. באופן מעשי, אני סבור שההסדר של ליבוביץ נראה טוב יותר על הנייר מאשר במציאות. ברגע שבמדינה היהודית של ליבוביץ יגיעו לצורך להחליט מהו עניין דתי ומהו עניין עניין חילוני כאשר הבטחת צרכיו של היהודי שות"מ מעל כל האחרים, ממילא נגיע למשטר נוסח הרפובליקה האיסלמית באיראן (עם מועצת חכמים המפקחת מלמעלה על החקיקה החילונית). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |