בתשובה לחזרתי מצו 8, 13/08/14 5:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני בהחלט מבין את ההרגשה שלך, אבל אם ההתלהמות הזאת תמשך שלא יישאר אף אחד להלחם בחמאס. אחד יורה בחטוף, אתה יורה ביורה, החבר של היורה יורה בך, ומכאן קפוץ לכותרת הפתיל. כאמור לעיל, הפרשנות המרחיבה של נוהל חניבעל אינה נכונה, ומן הסתם אחד הלקחים מהתקרית יהיה הטמעת נהלים פחות מקבריים של הפקודה (אני לא הייתי מקל ראש גם באיזה מאה פלשתינאים אזרחים שנהרגו שם בשביל סיכוי אפסי לאיזו תוצאה חיובית. נראה לי שזה המקום הכי קרוב1 לפשע מלחמה אליו הגענו). כמו שאמר אסא כשר, מותר לירות לכיוון החוטפים והחטוף גם בידיעה שזה מסכן אותו, אבל לא בידיעה קרובה לוודאות שזה הולך להרוג אותו (איך מצפים מחייל בזמן אמת להפעיל שיקולים של "סבירות גבוהה" זאת שאלה טובה, אבל קשה לקבוע מסמרות בעניינים כאלה). _____________ 1- כולל האפשרות שהמרחק שלילי, אם כי אני מניח שהיה כיסוי משפטי פורמלי למה שהלך שם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק, אני מסכים עם כל מילה והתאור שלך הוא מדויק, אבל את הקו האדום שגורם לכל העסק להתפרק חוצה כבר זה שמפרש לא נכון את נוהל חניבעל. אם אני צריך לדאוג בזמן לחימה, חוץ מכל הדברים האחרים שאני צריך לדאוג לגביהם, שחבר שלי לנשק ידפוק לי כדור בראש בכוונה תחילה (ולא אכפת לי אם המניע שלו הוא שהוא מרחם עלי או רוצה לשפר את העמדה של הדרג המדיני), אני והוא לא משרתים באותו צבא. הוא האויב באותה מידה שהחמאס הוא האויב שלי. הוא בוגד ומפר את האמנה הכי בסיסית בין אנשים שלוחמים זה לצד זה. לנסות לשכנע אותי שזה לא אישי ושהוא רוצה לירות לי (או לחבר שלי) בראש, לא בגלל סיבות אישיות1, אלא בגלל איזה פירוש של איזה תת סעיף קטן ג׳ ושאפשר לדון ולהתפלסף על הפירוש של זה באייל או באיזה טריבונל עם עורכי דין, לא ממש עוזר לי או לחבר שלי בשטח. מה אני אמור לעשות עם הפסיכופט הזה שיורה על החברים שלי? לבקש ממנו להפסיק בנימוס? להגיד לו שיש כאן איזו אי הבנה? הוא יורה עלינו! __________ 1 Yossarian Lives!
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שעומד בבסיס ההרחבה של נוהל חניבעל היא התפיסה, שלא כל כך מדברים עליה, שאנחנו מעדיפים חייל מת על חייל שבוי. כדי לחזור לשפיות צריך לדבר על התפיסה הזאת ולא להשאיר את קביעתה בידי גנרלים (דוגמת מח''ט גבעתי למשל). היא יכולה להתקיים רק בגלל שלא מתקיים עליה דיון ציבורי. זה איננו נושא צבאי טהור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים איתך שההתנהגות הפסולה הזאת מגיעה מהגנרלים. המוסר עלוב הנפש הזה מגיע מלמטה - מהציבור. אותו ציבור ישראלי שתומך בהתלהבות בשחרור אלפי מחבלים תמורת אוזן או חצי עצם של חייל הוא הציבור שאומר שעדיף לירות בחייל מלשלם את המחיר הגבוה. בחירה מוסרית פסולה אחת שגוררת בחירות מוסריות פסולות נוספות. כדור שלג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים איתך לגמרי, זאת תמונת המראה של אותה תפיסה בדיוק, ובעצם האחת גוררת (לוגית/רציונלית/טקטית/וואטאבר) את השנייה. הצורה היחידה להחזיר את המצב לשפיות היא על ידי שינוי מהותי הדדי של שני צידי המשוואה הזאת. ברגע שחייל שבוי לא מביא לשחרור אלפי מחבלים --> הוא איננו איום אסטרטגי מדיני --> חייו חשובים כמו של כל חייל אחר --> אין שום סיבה לירות בו או בכל עשרות הדונמים שסביבו כדי למנוע את שבייתו. ואפשר לשרטט את החיצים גם הפוך. והרווח הנוסף כמובן, הוא שאתה נוטל מהאויב את הקלף המנצח הזה במערכה. שני הצדדים של אי החזרה לשפיות הזאת הם פשוט בלתי נתפסים: מצד אחד, מדינה בעלת צבא חזק ומשוכלל שיכול לנצח ארגון טרור קטן-בינוני בהמון פרמטרים, יצרה כאילו מכלום קלפי ג'וקר מנצחים עבור אותו ארגון שמאיינים כל הישג אחר בעימות. מצד שני, האבסורדיות הנוראה של הצורך בנהלי חניבעל למיניהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שצריך להחזיר את השפיות ע"י הצבת חילופי שבויים על בסיס רציונלי, ובעקבות זה ביטול של, או סייגים רציניים על נוהל חניבעל. אבל קל לדבר כשהמצב "רגוע" יחסית (חוץ משתי גופות/ חלקים שלהן שעדיין צריך להחזיר), וכשממילא אנחנו לא אלה שקובעים. לא הייתי רוצה להיות רה"מ העתידי שמשפחה של חייל חטוף לא-עלינו צרה על דלתו, גרה באוהל תחת חלונו, ומגייסת לעזרתה את כל העם והתפוצות, כולל בעלי ממון שמארגנים קמפיין חוצות שלא משאיר אף נים נפשי שלא מנגנים עליו. אין אדם בעולם שלא יקרוס וייכנע מול כל זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגמרי לא מסכים עם המשפט האחרון שלך, מהסיבה הפשוטה הבאה: אדם שאמור להחליט (ודה פקטו מחליט והחליט) על סיום חייהם של 64 חיילים, ולדון לחיים של נכות1 מאות אחרים - תוצאות שלדעתי קשות עשרות מונים מנפילה בשבי - אמור בקלות רבה הרבה יותר לדון בצורת חייו של שבוי יחיד, ולשפוט על פי המשמעות האסטרטגית מדינית שלה. בדיוק כפי ששקל והחליט על הפעולות עם התוצאות הקשות הרבה יותר, עקב המשמעות (לדעתו כמובן) המדינית והאסטרטגית של של ביצוען. באנלוגיה כלכלית קרה - אבל נדרשת לדעתי - מי שהיה מוכן לשלם מאות מיליוני דולרים עבור חברה מסוימת, לא אמור לוותר על חצי מהרכישה עבור מיליון דולר. וזה לא סביר לומר שזה מה שאתה מצפה ממנו (או מכל 'אדם בעולם' במצבו). 1 ושיהיה ברור - יש לו לגיטימציה מלאה להחליט את זה, ואפילו יותר מזה, זוהי חובתו ובשביל זה הוא שם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין הבדל בין ההחלטה על חייהם ומותם של מאה אנשים רנדומלים לבין ההחלטה על חייו ומותו של אדם ספציפי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שיש הבדל, זה מה שטענתי. להבהרה, אתה מוזמן לנסח דילמת קרונית עם איש אחד ספציפי בצד אחד של הפסים ומאה איש רנדומליים בצד השני, ולענות בעצמך. לי התשובה נראית ברורה מאליה1. 1 כשהאיש הספציפי איננו מקורב אליך יותר משאר המאה, למען הסר כל ספק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זאת הכוונה ב''מאה אנשים רנדומלים'', ברגע שהם נמצאים ''בצד השני'' הם כבר לא רנדומליים אלא ספציפים. אני בכלל לא בטוח שהתשובה ברורה מעליה, ואני מאד מקווה שאין לנו בראשות המדינה אנשים שחושבים ככה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בטוח שתצליח לנסח גרסא שתעשה אותם רנדומליים (הם מתחלפים כל עשירית שנייה או משהו כזה). מה אתה אומר, תנסה ותחסוך לי את הכפיות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שאני אצליח1, הבעיה היא לא לנסח, הבעיה היא לפתור. אני מאד מקווה שאין יותר מידי בעמדת כח אנשים שחושבים שהתשובה ברורה מעליה. 1 נגיד: "בשביל להציל את עמוס כהן, ילד חמוד בן 7 שגוסס מסרטן, אתה, שר האוצר, צריך לקנות תרופה שעולה 100,000 שקל. אתה יכול להשקיע את אותו כסף בבניית מחלף בצומת בו נהרג מידי שנה, בממוצע, אדם אחד כך שבתוך מאה שנה תציל 100 הרוגים אקראיים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני, לעומתך כנראה, מאד מקווה שגם מי שעוסק בסל הבריאות, משתמש במושגים כמו תוחלת וסוכם הסתברויות אקראיות על כל האוכלוסיה, ולא מחליט על פי תמונה אחת של מבוגר או ילד, חמודים ככל שיהיו. (ותראה כמה התאמצת להביא דוגמה מסובכת, שגם כושלת בכך שהיא משנה את פרמטר הזמן יחד עם פרמטר ההרוגים. תשנה אותה כך שבשני המקרים התקציב הוא לשנה אחת, ואולי גם אתה תחשוב אחרת). ובנוסף, גם אם לא נסכים בהמשך, תשובה יכולה להיות ברורה מאליה1, אבל היא לא יכולה להיות ברורה מעליה. 1 או אולי מובנת מאליה בניסוח היותר מקובל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שהדוגמא שלי מסובכת בכלל. אני גם לא חושב שהיא כושלת. אני חושש, על סמך הפתיחה שלך, שלא הבנת אותה, ועל סמך ההמשך, אני חושש שזה יותר בגלל חוסר רצון מאשר כל סיבה אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל היפה בקרוניות זה שהן מפשטות את הבעייה ומנטרלות המון פרמטרים שונים בין שתי האפשרויות. וגם במקרה שדנו פה, מדובר על אותם חיילים, באותה מלחמה, ותחת אותו שיח (בטחוני מדיני). הדוגמה שלך מביאה בשתי האופציות שני משרדים שונים, עם שני תחומים שונים, ובפרקי זמן שונים, ולכן היא מאד מסובכת להשוואה. בצד אחד יש חייל עם תמונה. בצד שני יש מאה חיילים רנדומליים. הם מתחלפים כל שנייה. בחמש הדקות הקרובות שיש לך להסיט את הקרונית מהמסילה עליה יש חייל עם תמונה למסילה עליה יש קרון עם מאה חיילים שמתחלפים כל הזמן12. לאן לדעתך אתה, או ראש הממשלה, אמור להזיז את הידית שמפנה את הקרונית?3 1 (בטלפורטציה, וואטאבר). 2 או בכיוון ההפוך, להסיט מהחיילים את החייל, כדי לא ליפול במלכודת ההטיה הפאסיבית. 3 יש לי גם מזלג אם צריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברגע שיש לך את מאה החיילים על הקרונית, גם אם הם מתחלפים, הם עדיין ספציפים. תחשוב על קרונית עם מליון חיילים, אבל בממוצע סביר שרק מאה מתוכם ימותו. לדעתי, אני שמח שאני לא ראש ממשלה, ומאד מקווה שמי שכן יהיה ראש ממשלה ידע שזאת לא החלטה טריויאלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי המילה "טריוויאלית" לא נעימה כאן, וגם "קלה" לא, כי ענו עוסקים בחיי אדם. אם נחליף אותה ב"ברור מאוד מה נכון כאן" תסכים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא. אתה חושב שברור מאוד מה נכון כאן? אם כן, מה ולמה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בערך מה שפונז כתב בתגובה 638786 - לא לשחרר אלפי מחבלים תמורת שבוי - ובתגובה 638792 - שההחלטה לא לשחרר צריכה להיות הרבה יותר ברורה מההחלטה לצאת למבצע שבו בסבירות גבוהה מאוד יהרגו כמה עשרות חיילים, שלא לדבר על פצועים, אזרחים הרוגים שלנו, ואם אתה עוכר ישראל תספור גם אזרחים הרוגים בצד השני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והשאלה ששאלתי עדיין עומדת, האם אין הבדל בין ההחלטה על חייהם ומותם של מאה אנשים רנדומלים לבין ההחלטה על חייו ומותו של אדם ספציפי? (ואם לא, למה?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אענה לך כמו שעונה בנסיבות כאלה אייל אלמוני אחד: בוודאי שיש הבדל, אפילו שניים. פה זה מאה, שם אחד; פה הוא ספציפי, שם רנדומליים. ההפך, הטענה של פונז היא לכיוון שההבדל בין מאה לאחד הוא כל כך גדול, שהוא מתגבר בקלות על ההבדל בין הספציפי לרנדומלי. אבל אני דווקא לא אוהב את הניסיון לזקק את הדילמה המציאותית לקרונית. כלומר, אם ההכרעה בקרונית היא ברורה וזה עוזר לומר משהו על המציאות אז יופי. במקרה הזה הקרונית נראית לי יותר קשה מהמציאות. אם בזמנו ההכרעה על גלעד שליט עוד היתה קשה, נראה לי שלאור מה שקרה עכשיו עם גולדין וחניבעל, ההחלטה שצריך לנסח מחדש את הגבולות שלנו בנוגע למה קורה כשיש שבוי, ולספוג גם האפשרות שלא נשחרר שבוי, היא החלטה מאוד ברורה. (ואגב, אף אחד עוד לא הזכיר את זה כאן, אבל הממשלה דווקא עשתה לאחרונה צעד בכיוון הזה, עם החוק שאוסר על שחרור מוקדם של אסירים בטחוניים. כל "הארץ" התנפל על החוק הזה, סתם כי הוא תויג כחוק "ימני", אבל צריך להגיד לזכותו שלפחות הוא בכיוון הנכון מבחינת ההתמודדות עם דילמת השבוי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמנם מתגבר? (והאמנם בקלות?) אני בכלל לא בטוח. אני לא חושב שהדילמה של גלעד שליט היתה קלה. אם כבר, אני חושב שהדילמה במקרה של גולדין (ז"א, להרוג את החייל שלך או לא להרוג אותו) היא הקלה (לא. כמובן. אני בכלל לא מבין איך זה דילמה. אני יכול להבין איך זה דילמה אם לפגוע בחיילי האוייב, או אפילו באזרחי האוייב, אבל בחייל שלך?!). אני לא חושב שצריך לקבוע כללים או גבולות בנוגע לפעם הבאה שיהיה לנו שבוי. אני חושב שחשוב לאפשר לראשי המדינה (שנבחרים על ידי האזרחים) את הגמישות לקבל החלטות בהתאם לאיך שהם רואים את המציאות ולתפישת עולמם. אם זה ממש חשוב למישהו, הוא מוזמן להצביע לבנט (או לכל מועמד אחר שנשבע שלא ישחרר שבויים). אני לא מבין איך חוקים יכולים להיות דרך הגיונית להתמודד עם דילמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במדינה מתוקנת מה שאתה אומר לעיל היה הדבר המובן מאליו, והמציאות בשטח. אבל בישראל, גם ראש ממשלה שיכול להחליט על מוות ונכות לאנשים שזהותם עוד לא ידועה, יתקשה מאוד לעמוד מול הלחץ המשפחתי1 והחברתי לשחרור חייל חטוף שזהותו ידועה. הזהות הידועה היא שעושה את ההבדל, במיוחד במדינה שהיא עדיין די קטנה, וכל אדם בה מקושר לכל אדם אחר תוך 2-3 דרגות קרבה לכל היותר. 1 שתי המשפחות! הרי אפילו שרל'ה ירדה להפגין עם העם ולקרוא לשחרור ג"ש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שכל נושא תפקיד יכול להיות כשלון חרוץ ולעשות פעולות שפוגעות בתפקידו ובמטרותיו של מי שמינה אותו. אני חשבתי שאנחנו מדברים על מה אנחנו מצפים ורוצים מראש הממשלה, לא על כל התסריטים האפשריים שבהם ראש הממשלה כושל במילוי תפקידו. (ואגב, גם לתקשורת כמובן יש יד ורגל בענין, אבל אני חושב שחלק מתפקידו זה גם להתמודד עם התקשורת. כשהוא רצה - ראה המחאה החברתית - הוא הצליח יפה מאד למסמס תנועות מחאה גדולות בסדרי גודל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עובדה היא שאולמרט הצליח לעמוד בלחץ ולא לחתום על העסקה לשחרור שליט, למרות התמיכה הצבורית והתקשורתית ולמרות התרגיל שהמתווך שלו עשה לו, כשדיווח להורים על הסיכום שהגיע אליו עוד לפני שהענין נדון בממשלה. זו נקודת הזכות היחידה, פחות או יותר, שמצאתי בכהונתו של אולמרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ההרחבה האבסורדית הזו נוכל לבדוק בקרוב במציאות: יש שתי גופות חיילים בעזה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |