בתשובה לגנחובה, 21/11/13 2:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מסכים שאנטבה לא מחפה על השגיאות שרבין ביצע ולא מלבינה את הפשעים שעולל (אתה ודאי מתכוון לחשבון הדולרים) בכלל לטעמי הקדנציה הראשונה של רבין לא היתה מרשימה כלל וכלל, למעט ההבלחה של אנטבה. אבל אני מדבר כאן על הכפשה מתוזמרת של האיש יותר מ 15 שנה אחרי שמת. פתאום הוא הנבל העיקרי באלטלנה, אחרי שבמשך חמישים שנה ויותר הוא לא שיחק תפקיד מרכזי בטרגדיה הזו, פתאום הוא האחראי והוא האשם. לא בן גוריון, לא ידין לא גלילי ולא אלון. רק רבין. פתאום הוא לא פיקד בכלל על הצבא בששת הימים. פתאום ה"פרופלורים" היא אמירה לא ראויה, לא מוסרית, ראויה לגנאי. והציטוט הזה המוטל בספק- תגגל אותו ותראה כמה תוצאות אתה מקבל מטוקבקים ובלוגים של שלוש השנים האחרונות. ראיתי את הקולות ולא הבנתי מה כל כך חשוב להם לספר לעולם כמה רשע היה המנוח, יותר מ 15 שנה אחרי מותו? דידי נתן לי את הקונטקסט. אני מבין שזו איזו מין תגובת נגד להאדרת רבין ודרכו בכל פעם שמתקרב היארצייט. בכל אוקטובר אנחנו מתחילים לשמוע איזה מלאך צחור כנפיים הוא היה ומייד בתגובה אנו שומעים איזה שטן היה שבמו ידיו ירה על ניצולי שואה בעודם שוחים לחוף. בעניין הציטוט כיון שחשוב לי לדעת אם הציטוט נכון או לא הלכתי לחפש בעצמי (תודה רבה לך על העזרה). מצאתי את אורי מילשטיין (לא חסיד גדול של רבין, יש לומר) בשני קטעים רלבנטיים. זהו פרק 22 בספרו "דרך רבין ומורשתו" שהועלה לרשת ממש לאחרונה. "...באותו יום שלישי קפץ רבין לתל אביב לבקר את לאה, חברתו, ששירתה במחלקת ההסברה במטה הפלמ"ח. כשהגיע, בשעה עשר וחצי בבוקר, לרחוב הירקון 109, התחיל הקרב ביוזמתו של שלום חבלין, קצין המנהלה של הפלמ"ח. רבין נטל מחבלין את הפיקוד על ארבעים החיילים במטה, ופיקד על קו הדם עד שאנשי אצ"ל ברחו, או נכנעו." "יצחק רבין פיקד על הירי, ולימים התגאה שירה על הניצולים בעצמו: בשנת 1968, בשנתו הראשונה כשגריר ישראל בארצות-הברית, במסיבת עובדי השגרירות ביום הע"צמאות, התבקש כל אחד מהנוכחים לספר מה עשה ביום ההכרזה על הקמת המדינה. כשהגיע תורו – רבין בחר, ביוזמתו, לתאר את יום "אלטלנה" על שפת הים בתל אביב. זה היה היום היחיד בחייו שפיקד על אנשים תחת אש, ולא ברח. ביום הקמת המדינה, שלושה ימים לפני הדחתו, היה רבין מצוי בירושלים, במצב פוסט-טראומטי, ובוושינגטון לא נמצאו בו אומץ-הלב והיושר לספר מה עשה בארבעה-עשר במאי 1948. לעומת זאת, דווקא 22 ביוני היה היום החשוב בחייו – היום שבו נדחף לכהונת רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה. "לאחר שהופגזה האונייה היא החלה לטבוע", סיפר רבין, "דפקנו את האנשים שנותרו על הסיפון ודפקנו את האנשים שקפצו למים ושחו אל החוף." הערת השוליים של מילשטיין על הציטוט המפורסם מפנה אל פייגלין: 27. משה פייגלין, "במקום שאין אנשים", עמ' 213-214. אין בידי את ספרו של פייגלין. אם תואיל בטובך לצטט את שני העמודים הללו כאן נוכל להתקדם הלאה. לפחות תאלץ את צפריר לבטל את המחיקה בויקיציטוט ואני אפסיק לדרוש ממך להתנצל. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |