|
להיתלות בהצהרת בלפור, פירושו לומר שהבריטים נתנו לנו/ לציונים, את הארץ. לפרשנות היסטורית מן הסוג הזה, לא נוכל להסכים, פעם אחת מכיוון שזה לא נכון שהרי הציונות פעלה את פעולתה, בוודאי את מיטב פעולתה הרעיונית, עשורים שלמים לפני מתן ההצהרה ולפני שהבריטים נכנסו לארץ או התכוונו להיכנס אליה. ופעם שנייה מכיוון שעצם יסודה של הציונות כתנועה רעיונית, הינו בכך שהיא אינה מסתמכת על רצונן של האומות, אלא היא מושתתת על רצונם ועל נחישותם של היהודים ועליהם בלבד, להתיישב ולקומם את חייהם הלאומיים בארץ ישראל. בהעדר רצון כזה, גם אלף הצהרות בלפור לא היו מעניקות ליהודים את הארץ.
ארץ ישראל נתונה לריבונות יהודית לאומית מכיוון שהיהודים נטלו אותה במו ידיהם.
"לא ניתנו לי כנפיים כפי שניתנו להרצל.." אמר גדול המדינאים היהודיים של הציונות, חיים וייצמן, כמדומני כדי להצדיק את נטייתו אל מה שקרוי הציונות המעשית. כלומר, חיים וייצמן האמין שיש למקד את מאמציה של הציונות בהתיישבות מעשית בארץ מבלי להמתין למסמך מדיני מן האומות, להבדיל מהרצל אשר חיזר על הפתחים. דבר זה יכול ללמד משהו גם את היהודים בני ימינו המשתוקקים כל כך לליטוף של האומות כמו למסמכים מדיניים גרנדיוזיים, ולו רק מכיוון שהאירוניה ההיסטורית המצלצלת הועידה דווקא לציוני מעשי זה, ולא להרצל, לקטוף את הצ'ארטר הנכסף.
היו תיקונים בנוסח, אבל הללו אינם קשורים כהוא זה לעמדות העקרוניות של הדיון האקטואלי, וגם לא לעמדה העקרונית של בלפור שבעצמו היה סבור שיש למסור את ארץ ישראל כולה ליהודים, אלא הן תוצאה של דיון בריטי פנימי. שעל מנת להעביר את ההצהרה ולרכך את עמדתם של מתנגדי הציונות בפרלמנט הבריטי, הושג הנוסח המתוקן. ובחכמתו המעשית, לא העלה חיים וייצמן שאותה שעה היה מתהלך בהתרגשות חזור והלוך, על דעתו לומר שזה לא מספיק. מכיוון שהבין את השעה, וגם הבין את גודל השעה.
אין זה מפליא בעיניי להיווכח ולראות ש"המוראליסטים" אשר היטבת לתארם בתור אנטישמיים לטנטים, מבקשים עכשיו להעמיד למשפט היסטורי מוראליסטי גם את בלפור ואת הבריטים באופן כללי בגין "הפשע" של הציונות, מכיוון שלכאורה בעיניהם הבריטים לא התחשבו בערבים,("הערבים הם אוויר") אלא סגרו עיסקה אימפריאליסטית עם היהודים. אין אני רוצה לגדף מחדש את את המוסרניים שעצם השימוש שלהם בקטיגוריה של מוסר, היא שערוריה למוסר, אלא רק לציין שהצהרת בלפור היא מסמך המדיניות הפרו ציוני, כמדומני היחיד של התקופה, לעומת שורה של מסמכים פרו ערביים.
|
|