בתשובה להפונז, 24/01/13 17:55
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אבל גם מושג הברהמן ההינדי עבר תהליך דומה במידת מה של הפשטה - כאשר משהו גדול מדי ונמצא מחוץ לעולם כבר קשה לתאר אותו. גם הקבלה (קבלת הזוהר, האר"י ועוד) לא בדיוק מחזירה את העל לעולם. נראה לי שאפשר להמחיש את זה בצורה פשטנית במקצת בעזרת שיעור קומה (ספר) [ויקיפדיה] הקדום יותר. לכאורה מדובר בחיבור שעוסק בהגשמת האל. אולם די ברור שמחברו מייחס לאל ממדים בלתי נתפסים (אסטרונומיים במונחינו. אולם אורכים אסטרונומיים הם בני השוואה לעצמים שאנו מכירים). בתמונת העולם של מי שמיקמו את האל בשמיים, השמיים לא היו חלק מהעולם (זו הייתה תמונת העולם שמשלה בכיפה עד תחילת העת החדשה). גם ביהדות ההפשטה לא הגיעה מיד "עם משה בסיני", אלא רק לקראת אמצע-סוף תקופת בית ראשון. גם התורה כוללת לא מעט שרידים לתפישות של האל שמתהלך בגן עדן, שורה עם יעקב, מתמקח עם אברהם ומתעצבן מדי פעם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה המשיך גם בתקופות מאוחרות יותר.רש"י, אגדות למיניהן, החסידות וכד'. ודאי שלא אמצע הבית הראשון. אמנם מייחסים כל מיני דברים ליאשיהו אבל לא ברור מה. לגבי האל שמתעצבן מדי פעם: אלו אינם שרידים. זה קיים כל הזמן. ארך אפיים ורב חסד, אל קנא ונוקם - תכונות אנושיות לכל הדעות.כלומר, ההפשטה היא חלקית בלבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב הבנתי, הטרנסצנדנטליות טוענת שהאל נפרד מהעולם ואיננו חלק ממנו, או איננו מושפע ממנו. הוא חיצוני לו, בניגוד לפנתאיזם בו האל הוא חלק מהעולם והעולם הוא חלק ממנו. ובייחוד לגבי האדם, שגם הוא חלק מהאל. הטרנסצנדנטליות טוענת שהאל חיצוני לעולם וגם לאדם. זה לא בהכרח מונע ממנו לקנא ולנקום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקנא ולנקום פירושו האנשת האל. ברור שזה אינו מסתדר עם אל שהוא נפרד מהעולם ואיננו חלק בו. יובל נוח הררי טען בספרו שההבדל בין מה שקרוי ''המונותיאיזם'' ובין מה שאנחנו קוראים ''העולם האלילי'', הוא שהמונותיאיזם לקחו את הכוח העליון שאצל ה''אליליים'' היה נשגב ואינו מתעסק בניהול בני האדם, וחיברו אותו ל''ניהול השוטף''. ראה קיצור תולדות האנושות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנוכחות האלוהית של תקופת המשכן היתה מאוד קרובה ופעלה פיזית בעולם - החל מעמוד האש ועמוד הענן במדבר ועד המגפות שגרם ארון הברית אצל הפלשתים. אחר כך סגרו את ארון הברית בקודש הקדשים ולא מדווח יותר על פעילות אלוהית ישירה בעולם, אבל כל עוד בית המקדש עמד על תילו והקרבת הקרבנות התנהלה כסדרה הנוכחות האלוהית היתה עדיין קרובה. גם האל הלא מוחשי נהנה מניחוח הקרבן. אפילו אם לא מריח הבשר הצלוי עצמו אז מכך שעבדו אותו- את הקרבנות הקריבו עבורו. אחרי חורבן הבית השני עברה היהדות את הטרנספורמציה שאפשרה לה לשרוד עשרות דורות בגלות כאשר הפכה לדת של כיסופים טרנסנדנטיים. במקום הקרבת קרבנות- תפילה1 ובמקום עליה לרגל- כיסופים. רק אז הפך לימוד התורה לעיקר, הנוסח האחיד של ההלכה קודש, והדת הצטפדה בתגובה לכתות ולמינים. בתקופת המשנה עוד היתה תקשורת ישירה בין החכמים והקב"ה (הם מזדעקים אליו בדמי ליבם והוא מגיב בארועי טבע2 או בת קול [ויקיפדיה], אבל במהלכה כבר הוחלט ש"לא בשמים היא" בסיפור היפה על תנורו של עכנאי [ויקיפדיה] 1 תפילת שמונה עשרה [ויקיפדיה] 2 "עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל - נח הים מזעפו" |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |