|
היית ציני ועוד איך, אני לא חושבת שאפשר לקרוא את הודעתך אחרת, אבל לא אכפת לי; שלוש הבהרות קצרות:
1. אין כאן "הטענה שלכם"; לא טענתי דבר וחצי דבר לגבי מושג ה"עם". על זה תדון עם ארז.
2. הזכרת את יציאת מצרים ומתן תורה ועל כך הערתי בקצרה והפניתי לקישור בנושא שגם מסביר מהיכן כן התגבשו בני ישראל ככל הנראה.
3. התשובה הקודמת שלי לשאלתך הייתה כללית, בלי שום קשר לעבר, לעתיד או לתנ"ך. שאלת איך אפשר לכתוב על משהו שלא קיים, ועניתי שבסיפורים אפשר הכול. אחד הדברים שמבדיל את שפת בני האדם מתקשורת בעל חיים הוא היכולת לדבר גם על דברים שלא קיימים בעולם, בין אם המצאות ומוסכמות בין בני אדם (כסף, מדינה, חוקים) ובין אם המצאות ביצירות דתיות, תרבותיות, ספרותיות ואמנותיות (טיטאנים, אלים, אלפים, חד קרן, קנטאור, בת ים, דובוני אכפת לי, הצוללות של ז'ול ורן, האנטרפרייז של ג'ין רודנברי ועוד). עדויות משחר ההיסטוריה יש, למשל, בצורת פסלים שמתארים יצורים בדיוניים, כמו חצי אדם חצי חיה. כלומר, אנחנו יודעים שכבר אז להומו ספיאנס הייתה יכולת להמציא, לספר מהדמיון ולא רק מהמציאות. חלק מסיפורי הבידיון יכולים להיות תחזיות עתידניות שאולי יתגשמו (1984?), חלק המצאות של יצורים ודברים שאינם קיימים ולעולם לא יהיו. בעבר אלה היו סיפורי עם, מיתולגיות, אגדות, משלים וכיום יש סוגה ענפה של מד"ב ופנטזיה בספרים, סדרות וסרטים. אבל לא צריך ללכת רחוק; גם סיפורית רגילה היא פיקציה, ובמדפי הספרים בחנויות כתוב fiction. מספר הסיפור, הסופר, יכול לקחת חומרים מהמציאות ולרקוח מהם סיפור שמעולם לא התרחש באמת אבל נרגיש שהוא אמיתי ומציאותי.
בסרטונים שקישרתי אליהם יש גם התייחסות לסופר (או ליתר דיוק לסופרים) המקראי(ים). חלק מהפרטים הכתובים נכונים, אבל אנכרוניסטיים. כלומר, הסופר כתב על העבר והשתמש בסיפורי עם שהכיר וגם חיבר יצירה מקורית משלו, וכדי להגביר את אמינותה (כנראה) שתל בתוך הסיפור שלו שמות ערים, עמים, צורות התיישבות ועוד שהכיר (כלומר, מתקופתו שלו). זה ממש על קצה המזלג, יש הרחבה בסרטונים עצמם. הייתי מפנה אותך לסרטון הרלוונטי אבל אני לא זוכרת באיזה מהם זה היה; בכל מקרה כולם שווים צפייה בעיניי, ממליצה לבעלי הסבלנות לצפות בכולם לפי הסדר.
|
|