 |
המסקנה שלי היא שעדיף לא לעשות בכלל... :-) אני לא חושבת שאי ידיעה היא דבר טוב, לטעמי בחירה מודעת טובה יותר. מי שבכל זאת בוחר לעשות בגיל מבוגר (וזה לא חייב להיות מבוגר ממש; בגיל 16 רוב הנערים עדיין בתולים, גם אם הם מספרים אחרת) מכל סיבה שהיא – זכותו. כמו בכל הליך רפואי סלקטיבי הוא יכול להכין שיעורי בית, לשאול שאלות ולגבש החלטה מתוך מודעות. גם אם יתחרט אח"כ זה עדיין עדיף בעיניי כי זו הייתה בחירה שלו. לפעמים אנחנו מתחרטים על בחירות שלנו, זה חלק מהחיים; אבל זה נראה לי מצב הוגן יותר מלהצטער על משהו שנכפה עליך.
לגבי סיפורים, קראתי תגובות של גברים שמספרים על תחושת החמצה. אחד מהם הוא ערן שדה, שהגיב כאן בראש העמוד ולפני שבע שנים פרסם באייל טור בשם "כל מילה מיותרת" (גיליתי אותו חצי במקרה לפני כמה ימים, הופתעתי שלא קושר לידיעה בראש הדף), דיבר על כך באותה כתבה (מ"הארץ"):
"כל החיים שלי התייחסתי אל איבר המין הנימול שלי כאל משהו טבעי, כאילו שככה נולדתי", אומר שדה, "אבל ככל שהתחלתי לחקור בנושא בהקשר של הבן שלי, הגעתי לנקודה שבה כבר לא יכולתי להתחמק מהמחשבה על עצמי, על כך שפגעו לי בגוף. זו היתה חוויה קשה, שאפילו נשים שמתנגדות לברית מילה לא מסוגלות להבין אותה. זה קשה לגבר שעבר ברית מילה להפנים עד הסוף את משמעות האובדן. חתכו לי חלק מאיבר המין שיש בו את ריכוז העצבים הגבוה והרגיש ביותר על רצף הפין. העורלה היא שליש מהעור של איבר המין, אצל גבר מבוגר היא מגיעה לשטח ממוצע של 15X10 סנטימטר. זו כמות אדירה של עור מענג שמסירים לנו. העטרה, הראש של איבר המין, משמשת באופן טבעי כאיבר פנימי", מוסיף שדה. "מבחינת המרקם שלה זה כמו פנים הפה, או הצד הפנימי של העפעף. זה עור עדין ורגיש מאוד, שלא אמור להיות בחוץ. אחרי שעושים מילה, העטרה מתייבשת והופכת לאדמה מדברית יבשה, שאותה מעטרת הצלקת מחיתוך העורלה. לפני שהתחלתי לחקור את הנושא לא התייחסתי לזה כאל צלקת, אבל היום אני מבין שההורים שלי גרמו לי לצלקת על איבר המין. זה דבר שקשה לקבל בהבנה. פתאום הנימוק של הורי, שהם חתכו כי כולם עושים את זה, הפך לנימוק שאני לא הייתי מסוגל לתת לבן שלי".
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש