 |
נראה שדבריי יעוררו התנגדות מקיר-אל-קיר ואצא לא פחות שטנית וחסרת לב מאמיר חצרוני, ובאמת צר לי להיות כאן קולו (לא פרקליטתו, רק קולו) של השטן. בכל אופן - על פי תיאורי הדקות שהיו לפני ההצתה, או, מדוייק יותר - אחרי שפיכת הנוזל (בנזין?) ולפני ההידלקות הגדולה של כל הגוף - כפי שהובאו מפי כמה מפגינים, וכן גם מהמעט שניתן להבין על פי התמונות והסרטונים, שהקהל בהן צפוף מאוד - נראה לי שבהחלט ייתכן שסילמן עשה איזוהי טעות בחישוב. ייתכן שעם כל ייאושו, דכאונו, ההצהרה המודפסת שחילק וחייו שהסתבכו - הוא חשב שייצא בכוויות קלות בלבד, וש"יצילו" אותו מהר יותר וביעילות רבה יותר, רבה הרבה יותר, משהצליחו, בסופו של דבר, להצילו כשהוא כבר בסכנת חיים. אולי, מעבר לכל השאר, זהו פשוט מקרה טראגי של שיקול דעת מוטעה - כוונתי לא לשיקול הדעת העסקי אלא לזה הקשור בהצתה העצמית.
ושוב, קול השטן (וצר לי, שוב) - מי שמתכנן במלוא הרצינות להישרף למוות כמעשה מחאה (או לא כמעשה מחאה, לא תמיד. לעיתים זה מסיבות אישיות לא ברורות ו/או לא ידועות) - עושה את הדבר בפומבי ובמקום מרכזי, אבל לא בנגישות פיזית מיידית לאנשים אחרים, ובודאי שלא בתוך קהל צפוף. טיץ' קואנג דוק [ויקיפדיה], וייטנם 1963.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש