|
א. אני מוצא שקשה לי מאד להתוכח אתך. דעותינו כל כך שונות בכמה וכמה מישורים, עד שממש קשה למצוא מישור משותף ובו שטח משותף שאפשר לנהל עליו ויכוח מעניין. אני מרגיש שהרציונל של תגובתך היה רצונך להוכיח כי במקרה הספציפי של בתי האולפנה (5 בתים או 30 בתים) הרכישה דוקא היתה ע"פ כל דקדוקי החוק ולכן חשוב לך להבהיר שיושבי הבתים הללו אינם אנשי שוליים וחברי כנופיות המשתלטים על רכוש לא להם (לשם זיהוי נקרא לכך אסכולת גדעון לוי). ואילו אני בא מנקודת מוצא שונה עד מאד מאותה אסכולת גדעון לוי (לכן כתבתי "בתים שמישהו החליט משום מה שהם יותר גזל מאחרים"). הויכוח כאן הוא מבחינתי המשך הויכוח שהתחלנו בנושא החוק הבינלאומי (שנקטע באשמתי, בגלל מחסור אצלי בזמן שראוי להקדישו לנושא קרדינלי כל כך). אני מדבר על הבעייתיות המוסרית של כל ההתיישבות היהודית באיזורי הישות הפלסטינית האופציונלית לעתיד. מבחינתי כל ההתיישבות היהודית על פתחי הבתים של שכם, רמאללה וחברון היא בעייתית הן מבחינת עתידה של מדינת היהודים והן בהיבט האתי-מוסרי של האמנות הבינלאומיות. ב. הפרקליטות והעליון "שורצים עד צואר" באנשי הימין המרכזי כמו השופט שמגר או הפרופ' רות לפידות אשר מנסים להלך בין הטיפות וליצור מציאות משפטית בה ישראל תוכל גם להתיישב בשטחי יו"ש וגם לקיים באופן מהותי את האמנות הבינלאומיות אותן התחייבה לקיים. היות וכך, נוצר מצב טרגי-קומי על פיו החוק הישראלי לכאורה חל על אזרחי ישראל בשטחים שחלק משמעותי בהם כלל אינו מכיר בלגיטימיות של חוק חילוני בכלל ועל אזרחי האוייב שאיש מהם לא מכיר בלגיטימיות החוק הישראלי עליהם. במילים ברורות יותר, בעיני עצם החלת החוק הישראלי על שטחי יו"ש היא עניין בעייתי ושנוי במחלוקת בינלאומית. מבחינה זו גם אם הפלשתינאים מהם נרכשו בתי האולפנה הם נוכלים היושבים כעת על שפת בריכת ה-2 דונם בהאסיינדה שרכשו להם במכסיקו בכספים שהצליחו להוציא מן המתנחלים, גם אז אין הדבר מעלה או מוריד. חלק מבתי ההתיישבות היהודית בתוככי חברון שייכים מבחינה "חוקית" בכלל לפליטי מאורעות תרפ"ט ועדיין אני רואה בהתיישבות היהודית שם גזל (באותה מידה שאראה בהתיישבות פלשתינית בשייח מוניס או בואדי חליסה, מעשה גזל). אתה טוען שהעצים של שכונת האולפנה הם ירוקים ואני אומר שהיער של ההתיישבות היהודית ביו"ש הוא אדום.
|
|