 |
א. מאמר בהארץ http://www.haaretz.co.il/misc/1.886375 (יותר עתיק מן המאמר שציינת, אבל מצד שני הוא יותר קצר ואני חושב שגם ברור יחסית לעו"ד).
סייבל מציג את הטיעון הבא: אמנם יהודה שומרון ועזה אינם מתאימים להגדרות הקלאסיות של שטח כבוש (בגלל כל מיני סיבות, למשל "לאור העדר ריבון בשטחים אלו, לא ניתן להגדיר את השלטון הישראלי שם ככיבוש שטחה הריבוני של מדינה אחרת."). אלא שלטענתו עצם השליטה של מדינה בתושבים שאינם אזרחיה, יותר חשובה מאשר זהותו המדוייקת של הריבון. דיני הכיבוש בחוק הבינלאומי (המשפט המנהגי הבינלאומי ואמנת ז'נווה הרביעית משנת 1949) נועדו כדי "למנוע מהכובש לספח את השטח". לכן לא רק שהכיבוש הצבאי אינו בלתי חוקי, אלא שהוא הדרך היחידה הפתוחה בפני המדינה שתפסה את השטח. "עמדת ישראל היתה, ..., אין לשלול מהאוכלוסייה המקומית, הנמצאת לכל הדעות תחת ממשל צבאי זר, את ההגנה שהמשפט הבינלאומי מעניק לה."
יוצא איפה כי לא הכיבוש הוא בלתי חוקי, אלא הסיפוח וההתיישבות בשטח הכבוש. חד וחלק. כיצד מיישב זאת רובי סייבל עם עבודתו במשרד החוץ לפחות עד 2003, קשה לי להבין, אבל ניחא, יתכן שזכות ההגנה של עורכי דין עומדת לא רק לפרטים פושעים אלא גם למדינות.
לאחר המאמץ שהשקעתי, אני יכול אפילו להבין את ההגיון שבחוק הבינלאומי: כל עוד המצב נותר לוחמני, חייב הצד הכובש להחזיק את השטח תחת ממשל צבאי, עד שיפתר הסכסוך באמצעות הסכמה בין 2 הצדדים שבמסגרתה יוחלט על הגבולות המוסכמים המוכרים בינלאומית.
כל זה יפה וטוב, אלא שישראל מפרה בריש גלי את כל האמנות האלו (בין באמצעות סיפוח ובין ע"י התיישבות) ועד עתה לא נראה שהקהילה הבינלאומית להוטה לעשות משהו בנידון. מכאן מותר אולי להסיק שהחוק הבינלאומי בעניין זה אינו אלא אות מתה, המפרנסת מומחים למשפט בינלאומי ותו לא. אם כך, מן הסתם, שומר נפשו ירחק מן הקשקוש המשפטי הזה.
ב. בהזדמנות זו ברצוני להעלות משהו המטריד אותי הרבה יותר. כל מי שעיניו בראשו מבחין כי המתנחלים ותומכיהם לא ירפו ולא יניחו עד שיצליחו לפוצץ את הר הגעש של הגדה המערבית. בסופו של דבר המספרים ידברו ולא רק קיצוני המתנחלים ישאו במחיר הדמים בעד האידיאולוגיה הקיצונית. ברי לכל גם שהתופעה של בני אדם אשר לנוכח אסון שניחת עליהם מצליחים להכיר בחלקם ובאשמתם בו, הוא בבחינת יקר המציאות. לנוכח דפוסי ההתנהגות של הרדיקלים מימין, ברור לפתחו של מי יניחו המתנחלים ועוזריהם את גופות הטבוחים ועל איזה מזבחות יזרקו את דם הבגידה שנבגדו. אפשר לצפות גם כי ככל שהכאב יהא גדול יותר, הטיווח של משא האשמה יהא פחות מדוייק. אני מתקשה מאד לראות מי יגן במצב היפוטתי זה על רכושם ונפשותיהם של אנשי הסמול השנוא. גם אם מדובר בזאב המחופש לציפור, האם אפשר עדיין להמשיך ולדחות מעלינו את אזהרתו של האפיפיור מתקופת הרנסנס שאמר "הימלטו על נפשותיכם. נתונים אנו בכפותיו של הזאב"?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש