 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא בדיוק. אני מצטט מהמאמר: "...אנחנו נוטים להגן ולהגביר את תחושת ההזדהות עם ערכי התרבות, לשנות את ההערכה העצמית שלנו לגבי מידת ההתנהגות שלנו לנורמות החברתיות, ובכך לתרום ליכולתנו להתמודד ולשלוט באימת המוות...האמונה שאנחנו חיים לפי הסטנדרטים וערכי התרבות תורמת תרומה חיובית להערכה העצמית שלנו ובכך להביא לשיכוך מידת האימה. כשאנחנו נחשפים למוות, במיוחד כשאנו לא מודעים למחשבות, גוברת הנטייה לייחס חשיבות לסמלים לאומיים, להגן יותר על האידיאולוגיה שלנו, להגביר את מידת החשדנות והעוינות כלפי מתנגדים ואויבים, ולהגביר את מידת הסולידריות והנדיבות כלפי בני קבוצתנו." נוכחות המוות מגבירה את הנטיה להזדהות ולהגן עם ערכי "הקבוצה", ע"ח חשיבה ביקורתית לגבי מהות, משמעות וההשלכות אותם הערכים, לסדר את הקרונות במעגל צפוף ולהתייחס בעוינות כלפי אחרים. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוחה לגבי "לאומיים" - קל להסתכל על לאומיות בתור מעגל זהות מרכזי כל כך כי מדינת הלאום היא סוג של קהילה פוליטית שמושרש היטב בדמיון הפוליטי שלנו. אני מקבלת כמובן את הטענה שביקורתיות מפחידה זרמי עומק לאומנים/פשיסטיים, אבל מדאיגה אותי גם הנטייה לכיוון השני שמייצרת לפעמים גם הרבה ציניות כלפי מדינת הלאום (או, בניסוח קצת יותר מועדף, אזרחות פוליטית). למחנות ליברליים, גם משמאל וגם מימין, אין לרוב בעיה עקרונים עם הרעיון של לאומיות ליברלית (בסגנון מאציני, נגיד), זאת אומרת שקבוצות לאומיות שוות בזכותן להגדרה עצמית. הבעיה מתחילה, כמובן, בקבוצות שלא שותפות לאתוס הזה, שמיוצגות בדיון הזה בין השאר על ידי המתוסכל והפריפריאלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התאוריה אותה תיארתי במאמר היא אגנוסטית מבחינה פוליטית. קרי, אין כאן צד זה או אחר (ימין שמאל בדיבור הישראלי). לפי זה, הנטיה להתקבץ סביב סמלי הקבוצה חוצה מחנות אידאולוגיים, לא תלויה באיזה פתק שמת בקלפי. יכול להיות, וזה טעון בירור מעמיק, שתפישת העולם האינדיבידואלית יכולה למתן או להגביר את הנטיה להאחז בסמלים המשותפים, אבל אני שם לב שבשנים האחרונות ישנה נטיה בפני דוברים שונים להתחיל ראיון בהדגשה ש''אני ציוני והאופי היהודי של המדינה חשוב לי'', כאילו זה רלוונטי או לא מובן מאיליו כפי שהיה בזמנים אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שזה סוג של "entry clearance", בבחינת "זה מה שאני צריך להגיד בשביל שיקשיבו לי". לי דווקא נראית הרבה יותר גישתו של רזי ברקאי, שאמר שנמאס לו שמחלקים לו ציונים על כמה הוא ציוני וכמה הוא פטריוט. הנטייה להצטדק היא באמת לא לעניין בהקשר הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה מאוד לנהל ויכוח פוליטי מבלי שמכירים את מטרות העל של המווכחים. אם מאן דהוא נאבק על זכויות האזרח כדי לשפר את ביתו הלאומי של העם היהודי, הטיעונים שלו נשמעים אחרת באוזני יהודי לאומי, לעומת הטיעונים של ארגון שמטרתו החשאית היא ביטול הבית הלאומי הזה. מצד שני ההקדמות האלה משעממות ולא אינטיליגנטיות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |