|
||||
|
||||
א. היחס הנכון בין הלאומיות הישראלית לבין הזהות היהודית הוא לדעתי נושא חלש לויכוח. אין יחס נכון, יש רק התגלגלות של מהלך ההיסטוריה. הסירוב לוותר על הזהות בין הדת היהודית לעם היהודי טבעי ומובן. להעמיד משקל נגד לדת היהודית הוא לא דבר של מה בכך. ב. מגמות התבוללות והטמעות באורח טבעי התגברו כאשר היהודים חיו בסביבה פלורליסטית, ולא השפיעו במיוחד על הזהות של העם. בתקופות קודמות של שלטון עצמי נותרה הדת מרכז החיים. בית המקדש היה המגדלור והעליה לרגל אירוע מרכזי. הפרק הנוכחי של שלטון עצמי, בגלל הנסיבות ההיסטוריות ואחרות, תוקף לראשונה את הזהות בין העם היהודי לדת היהודית, תוך שהוא יוצק ערכים לעתים מקבילים, לעתים חלופיים, לערכים המסורתיים. הציונות, התחדשות השפה העברית, הקיבוץ, צה''ל, ספרות ומוזיקה (שיונקות בלי בושה גם מהמקורות הדתיים). כל אלה מקורות רבי עוצמה לתוכן חדש שנמזג כל העת לזהות היהודית החדשה. ג. הילדים בגנים לומדים את חגי ישראל. החגים הדתיים ויום העצמאות מקבלים מעמד שווה בנפשם. לגיבורים עממיים דתיים כמו שמשון ובר כוכבא מצטרף טרומפלדור שמסר נפשו על קידוש הארץ. יתכן שבגני ילדים בבני ברק יום העצמאות אינו נחגג, ובבית הספר לא מספרים שם על טרומפלדור. זה לא משנה. הזרם המרכזי בחינוך מנחיל לילדי הגן מסורת יהודית שכוללת את ביאליק ונעמי שמר. אני לא יודע האם ''שש וחצי, מחר יום הולדת'' יהיה ביטוי מוכר בעוד מאה שנה. זה לא משנה. כשם שאתה לא חייב לדעת לצטט את גתה כדי להיות גרמני. כשאתה גרמני גתה וניטשה כבר מזוגים לתוך הרקע שלך. כשאתה יהודי הרמב''ם נמצא לך ברקע גם אם אתה לא יודע מי זה בכלל. אני מאמין שגם יוסי בנאי ודן בן אמוץ כבר נמצאים שם ברקע של ילדינו. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |