|
התלמידים בתיכון מתחלקים למסלול עיוני, מב"ר והכוון (מסלול בשלל שמות שהמשמעות האמיתית שלו היא שהתלמידים לא מיועדים להגיע לבגרות מלאה). בתוך המסלולים השונים - התלמידים מתחלקים למגמות ולרמות לימוד שונות במתמטיקה ואנגלית. גם אחרי החלוקה הזאת, עדיין נוצרות כיתות ברמות שונות, בגלל התלמידים השונים שמאכלסים אותן ובגלל הדינמיקות השונות שנוצרות בין התלמידים לבין עצמם ובין התלמידים לבין המורה. אני לא חושבת שיש דרך להעלים את זה לחלוטין ולשמור על רמה אחידה של כיתות ברמות שונות, גם אם תעשה חלוקה מתוחכמת יותר מחלוקה ע"פ גיל.
באוניברסיטה, בקורסי המבוא הענקיים, הרמה לא משתנה. כולנו צריכים לדעת כך וכך חומר עד סוף הסמסטר, כולנו יושבים ולומדים ביחד. מי שלא מצליח לעמוד בקצב מנסה להתגבר ואם הוא לא מצליח הוא נושר, מי שהמהירות איטית מדי בשבילו - מפסיק להגיע. בתיכון יש חובת הגעה ויש רצון לשמור על התלמידים ולהמנע מנשירה. זה נובע בחלקו מהעובדה שהתיכון הוא לא רק מקום ללמוד אלא גם מקום לחנך ומקום לביביסיטר, שתי מטרות לגטימיות לגמרי בעיני. איך אפשר לשמור על רמה קבועה של כיתות? על עניין אחיד בחומר? אני חושבת שהפתרון של המורה המוזכר למעלה הוא פתרון מצוין - כיתה חזקה זכתה להעשרה והעמקה. אם נרחיב את זה, אוטונומיה גדולה יותר למורים וצמצום של מספר הבחינות האחידות הוא פתרון מוצלח להבדלים בין כיתות שונות, שלעולם לא יעלמו.
|
|