בתשובה להאייל האלמוני, 13/07/11 10:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא הבנתי אבל אשמח אמ תסביר למה אתה מתכוון. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אולי נעשה את זה הפוך ואתה תסביר למה התכוונת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי. תהליך ההתנתקות התרחש בתוך מסגרת של תכנית מדינית הקרויה מפת הדרכים. ההישג הראשון של המדינאות הישראלית של שרון, היה בכך שהוא הצליח להעתיק את הירושה המדינית הפרובלמטית שהותיר לו ברק, (ולדעתי עצר מפולת היסטורית של מדינת ישראל בדקה התשעים) למסגרת מדינית רב שלבית שבה מופנות דרישות לשני הצדדים. מאותה תכנית שביקשה את הסוף דרך כך שתעניק לפלסטינים את הכל ללא מקח מראש עד הקווים האדומים אשר ראינו כי גם הם הופרו, לתכנית הדרגתית. היכולת להפוך את התכנים של ועידת שלום בחסות נשיא אמריקאי ואשר משמשים הבנות לקראת כל חידוש של תהליך השיחות, הוא הישג ראשון במעלה, והוא תיקון חלקי למה שעשה ברק. האם ההכרזה על תכנית מפת הדרכים מצד הנשיא האמריקאי הייתה מתואמת עם שרון ועם תכנית ההתנתקות- אני לא יודע. אני מאד מאמין שכן. שרון ככל הנראה הבטיח נסיגה מרצועת עזה, בתמורה למסגרת מדינית נוחה ואם היא לוחצת- אזי שהיא לוחצת בפעם הראשונה בתולדות תהליך השלום- דווקא על הפלסטינים. התמורה המדינית הנוספת שקיבל שרון מבוש, בתמורה לתהליך ההתנתקות הייתה ככל הנראה מכתב בוש, אשר בו הנשיא האמריקאי מביע את דעתה של אמריקה ולפיה הפליטים הפלסטינים יחזרו לגבולותיה של פלסטין ביהודה ושומרון ולא אל תחומי הקו הירוק. כמו כן דיבר בוש על תיקוני גבול ועל סיפוח גושי התנחלויות. אין בידי פרוטוקולים סודיים המציינים במפורש שבוש הבטיח לשרון את הנוסח בתמורה להתנתקות, אבל העובדה שבוש ניסח את דבריו רגע אחרי שהצהיר במעמדו של אריאל שרון, כי תכנית ההתנתקות היא תכנית אמיצה ונועזת. בהתחשב בכך ששנתיים שלוש קודם לכן, דיברו ראש הממשלה ברק, והשליח המיוחד ליפקין שחק, כמו גם יוסי ביילין על חזרה של ארבע מאות אלף פליטים, בלי שהועלתה בכלל ולו דרישה אחת בפני הפלסטינים, למעט אמירה כללית, עמומה וחסרת תוקף ריאלי, שזה יהיה סוף הסכסוך, זה מוביל אותי למסקנה שאריאל שרון הוא מדינאי דגול שחולל לא פחות ממהפך במעמד המדיני של ישראל בעולם וכלפי הסכסוך. כיום לשם השוואה ולשם קנה מידה ולשם המחשה של מחדלי הדיפלומטיה הישראלית מאז נפל שרון למשכב, מדובר על עקירה של עשרת מונים מתיישבים בשם המוסר והצדק, בתור שלב התחלתי שהוא בבחינת המובן מאליו, וכל זה רק כדי להביא את הפלסטינים אל שולחן המשא ומתן, כאשר שאלת הפליטים שכבר נקבע לה פשר ומובן, מוחזרת אל שולחן המשא ומתן וכל זאת בשעה שמחצית העם הפלסטיני אפילו איננו שותף למשא ומתן. לכך התכוונתי בדבריי. מעט לפני אירוע השבץ, כאשר קמפיין הבחירות היה בעיצומו, הצהיר שרון שאין זמן לבזבז והצהיר על המשך כוונותיו לקדם מהלכי נסיגה חד צדדיים ביהודה ושומרון. אני מתאר לעצמי שהיו דברים בגו, שמשהו הוסכם בהבנה בין שרון לבוש, ולדעתי ייתכן ששרון היה מצליח להביא עוד לפני סוף כהונתו של בוש חוזה סופי לסכסוך הישראלי פלסטיני וחתום בידי האמריקאים, שהם מובילי הדעה בכל הפורומים הבינ''ל. יש לי עוד מה לומר, אבל כעת תורך להגיב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, זה דיון מדיני ולא כלכלי. קשה לי למצוא נקודת אחיזה להתחיל בדיון. לא רק שהעברת לנושא אחר, אלא שכמעט כל ההנחות שלך נשמעות לי מצחיקות (אריאל שרון - "מדינאי דגול" - ברשימת ראשי הממשלה הכושלים של מדינת ישראל, רשימה שכוללת אגב 10 שמות, מופיע שרון שראש. אילו היה לו זמן לכתוב אוטוביוגרפיה הוא בטח היה נותן לה את הכותרת "איך להרוס מדינה ולהשאר בשלטון"). לא הבנתי את תגובתך הראשונה, עכשיו, שאני מבין, אין לי מילים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברשימת ראשי הממשלה הגרועים (סקר?) שלי ברק וגולדה וצועדים בראש וגם אולמרט, בגין ורבין (בקדנציה השנייה) נמצאים לפני שרון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברשימה שלי, ביבי צועד הרבה לפני כל אלה. ולגולדה, בגין ורבין היו לפחות כוונות טובות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביבי 1 או ביבי 2? ולמה? זה לא שאני חושב שהוא ראש ממשלה מופלא. אבל בשתי הקדנציות הוא בינתיים די למל"מ. בטח בהשוואה לדברים כמו מלחמת יום כיפור, האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שאני מסכים, אבל את ההגיון מאחורי ברק, גולדה, רבין ובגין אני לפחות מבין. אבל אולמרט? לא שאני אומר שהוא מוצלח במיוחד, הוא לא, אבל קשה לי למצוא דבר אחד שהוא נכשל בו בלי שאני אמצא את שרון כאחראי העיקרי לכשלון. למיטב הבנתי הכשלון הגדול ביותר של אולמרט היה זה שהוא לא הצליח (ולא ניסה) לשנות את הכיוון הכושל אותו הטווה שרון (ואותו הדבר תקף, לדעתי, גם לקדנציה השניה של ראש הממשלה הנוכחי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולמרט היה בשלטון פחות מ-3 שנים, בתקופה הזאת חוותה ישראל שני אירועים בטחוניים חריגים במהלכם נורו רקטות לעבר אזורים שלא נפגעו מהפגזות מאז 48 או 67, באף אחת מהן לא הושגה הכרעה לטובת ישראל ולא הושגו המטרות המוצהרות של המלחמה (השמדת חיזבאללה, החזרת חטופים, הבטחת שקט לישובי הדרום\צפון וכו'). זהו כשלון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיטה קצת מוזרה יש לך לבדוק כשלון והצלחה. אני לא כל כך מבין את ההגיון שבלהסתכל רק על השורה התחתונה, בלי לבדוק מה הסיבות שהביאו לאותה שורה תחתונה. נכון, בזמנו של אולמרט היו שני אירועים חריגים, אבל שניהם יצירה מובהקת של שרון. שרון שהתעקש להפוך את עזה למדינת חלמאס כחלק מהמלחמה ההיסטורית (וההיסטרית) שלו בפת"ח, אותה סיבה שהביאה אותו (ואותנו) ללבנון בפעם הראשונה, ושגם יצרה את השניה. שרון שהתעקש למנות שני רמטכ"לים, אחד פראנואיד מוחלט שאיבד קשר עם המציאות ואחד ציני שחשב רק על חשבון הבנק שלו לפני כל דבר אחר (ואין פלא ששרון מינה אותם, כנראה שהם הזכירו לו את עצמו), ועקב כך מנע מאולמרט להשיג כל השג מדיני מהמלחמות אותן הוא ניהל. שרון שבלעדיו, בעצם, אולמרט לא היה מתמנה לראש ממשלה. שרון זרע רוח, אולמרט קצר סופה. זה אמנם טפשי לקצור סופה, אבל הכשלון הוא במי שזרע וטיפח אותה. אבל גם לשיטתך, אולמרט סיים את שני ה"אירועים בטחוניים חריגים" עם 47 אזרחים ו 131 חיילים הרוגים. שרון, שניהל והתמיד לעודד את האינטיפאדה השניה תששוה את זה ל-452 ההרוגים הישראלים שנהרגו ב-2002 בלבד (שנה אחרי בחירתו של שרון) שהביאו לנו השג מדיני אדיר שהוא (השמדת החמאס, הבטחת שקט לישובי הדרום\צפון וכו')... בעצם, שום השג מלבד עוד דם. אז, נכון שמדובר באירוע אחד, אבל איזה אירוע. לכן, גם אם מסתכלים רק על השורה התחתונה, לא ברור לי איך אולמרט כישלון גדול משרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה את הדברים בצורה אחרת. אולמרט שרף את האשראי הבינ"ל חסר התקדים שהעניק לו שרון בשתי מלחמות גרנדיוזיות ולא חכמות. חסן נסראללה אמר בשעתו שאולמרט הוא ראש הממשלה הישראלי הכי מטומטם שהוא מכיר. דוד גרוסמן הטיח באולמרט מכיכר רבין- שהוא לא חשב אפילו לא דקה אחת לפני שיצא למלחמה בלבנון. עם שתי האמירות אני מסכים. אריאל שרון, שר הביטחון, ראש הממשלה או המדינאי לצורך העניין היחיד מאז בן גוריון שכיוון את המלחמה למטרות מדיניות. מלחמת לבנון הסתבכה, זה נכון, אולי יד הגורל שהתנקשה בבאשיר ג'ומאייל שיחקה בדבר וטרפה את הקלפים, ואולי היומרה לשחק בפוליטיקה של לבנון ולהפוך אותה לבת ברית, דבר שהיה משנה את פני המזרח התיכון, באמצעות המלחמה, הייתה יומרה גדולה מדי. אבל לפחות הייתה למלחמה מטרה ראויה. שרון ידע לחשוב בגדול. על הדם שנשפך כאן בימי האינתיפאדה השנייה יש שיאשימו את שרון, על הפרובוקציה כביכול, ואילו אני נוטה לחשוב שהקריסה המדינית של ברק בתהליך השלום עודדה את הפלסטינים ליזום מהלך אלים במטרה להביא אותה חזרה על ארבע לאותו משא ומתן ולהוציא ממנה בלשונו של בן עמי- עוד קוועטש. אני לא מאשים את שרון אלא את ברק. לא רק ששרון דיכא את האלימות הפלסטינית, הוא קלע את הפלסטינים למיצר מדיני והשיג תשואות לישראל. הראיה מופיעה בדבריו של אבו מאזן ולפיהם- האינתיפאדה השנייה היא אסונם של הפלסטינים. אולמרט לעומת זאת הרגיש את הכוח. את האפשרויות הצבאיות בצד האשראי הבינ"ל וחש ביוהרה. הוא יצא למלחמה בלבנון בלי לחשוב מה הוא מנסה להשיג. לאחרונה שמעתי כי הוא גם לא טרח להתייעץ עם האמריקאים, כלומר לחשוב במונחים של ראייה אסטרטגית רחבה יותר. נאדה. לזכותו ייאמר שלפחות הוא זיהה שנוצרה כאן הזדמנות, אבל מה הוא עשה איתה? אולמרט באמת השיג רק דם. שידוד המערכות הצבאי בעקבות הכישלון היא אולי התועלת העיקרית. למרות השקט אני לא חושב שהושג שיפור בכושר ההרתעה, ואם יש הרתעה, אז היא לא פוסחת ישראל. ישראל היא שנרתעת. כל הארסנל הצבאי של חזבאללה -חודש ואף הוכפל. החלטת מועצת הביטחון שעליה אומרת לבני כי היא ניצחון מדיני.. טוב. היא באמת מומחית בהסכמי מדף. מתייקת אותם בקלסר בבית, להראות לילדים. על השבויים אין מה לדבר, השבויים היו רק העילה למלחמה. הקאזוס בלי. המלחמה בעזה, שהתנהלה יפה במישור הצבאי, גם כן לא הניבה תועלת מדינית, והביאה לכל מסך טלוויזיה בעולם תמונות של מסוקי קרב ישראלים ממטירים עשן לבן, וכנראה שקיים קשר בין זה לבין מסע הדה לגיטימציה של ישראל בעולם. וזה חבל כי בימיו של שרון, הלגיטימציה של ישראל הייתה בשיא. לא הושגה שליטה בציר פילדלפי. לא הופל משטר חמאס. הארסנל הצבאי של חמאס הולך ומצטבר, ושוב נשאלת השאלה- מה הוא ניסה להשיג? לו לפחות היה מתנה את הנסיגה בשחרור שליט, אבל שוב, שליט היה רק הקאזוס בלי. לא יוצאים למלחמה כדי לפדות שבויים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק להזכיר שהאינתיפאדה השנייה התחילה בימי ברק, ואם טענתך היא שהגורם היה עלייתו המיליטנטית של שרון להר הבית - רק שים לב שזו נעשתה בידיעתו ובאישורו של ברק. ואולמרט יצא למלחמת לבנון השנייה בלי להקדיש למהלך שנייה של מחשבה. איך שהוא לא יצא לו לשמוע עד אז שמלחמה זה דבר קצת מסוכן, ואנשים ממש יכולים למות ממנו. הוא גם לא התרגש מהעובדה שלא הייתה כל מוכנות למהלך הזה. אז מה אם המילואים לא מאומנים? אם פיקוד העורף לא מתפקד? אם הציוד חסר ומיושן? גיבור קרבות ידוע שכמוהו יכול להתגבר בקלות על זוטות כאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האינתיפאדה פרצה בימי ברק, ולכן גם הוא זכה להכנס לרשימת 10 הכשלונות. אבל האינתיפאדה פרצה בספטמבר 2000, ברק סיים את תפקידו כראש ממשלה במרץ 2001. בשנת 2000 נהרגו 50 ישראלים (שזה 17 ישראלים לחודש) ב-2001 נהרגו 207 ישראלים (שזה קצת יותר מ17 ישראלים לחודש) ב-2002, שנה אחרי שברק כבר לא היה בשלטון נהרגו 452 ישראלים, 37 (!) ישראלים בחודש. ההבדל בין שרון לברק הוא שברק ניסה (ונכשל) לסיים את האינתיפאדה, שרון ניסה (והצליח) לעודד אותה כחלק מהתוכנית הצינית שלו לעידוד שלטון החמאס כתחליף לפת"ח, תוכנית שהסתיימה בהתנתקות ואת הפירות המתוקים שלה אנחנו אוכלים עד היום. לכן, על פתיחת האינתיפאדה ברק "זכה" בנכשל, ועל עידודה זכה שרון בנכשל כשלון חרוץ. ראש ממשלה צריך אמון מסויים בפקידים הנבחרים שלו, אם הרמטכ"ל (כזכור, מינוי של שרון) היה אומר שהצבא לא מוכן, אולמרט אולי היה מפקפק... ולמה, בעצם, הצבא היה לא מוכן? למה המילואים לא היו מאומנים? למה הציוד היה מיושן וחסר? אה, כן, שוב פעם שרון והתוכניות הציניות שלו... אי אפשר (כן, אני יודע, אפשר, זה פשוט לא סביר) לשפוט ר לפי השורה התחתונה, יש תהליכים שהוליכו לשורה הזאת, ועל התהליכים שהובילו לכשלון של אולמרט יש חתימה ברורה: א. שרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שרון זכה ב''הצליח'' על הטיפול שלו באינטיפדה. לא ממני ולא ממך כמובן אלא מהציבור. אני מסכים איתך שהוא עודד את האינטיפדה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצער אותי שזה כל מה שיש לך לומר. במיוחד משום שלפי הביקורת שאתה משמיע כלפיי שתי תגובות לאחור, משתמע שיש לך הרבה יותר מה לומר. אך אם לאחר התגובה שלי -נותרת בלי מילים, אני מכבד את זה, ואפילו מעודד את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתי תגובות לאחור טעיתי, לא הבנתי אותך נכון. סליחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראש המוסד לשעבר אפריים הלוי טוען בספרו "אדם בצל" ששרון התנגד לתוכנית "מפת הדרכים" של בוש. הוא נאלץ להסכים לה כי היא הייתה חשובה לג'ורג' בוש במסגרת ההכנות הדיפלומטיות של בוש למלחמת המפרץ השניה. בסופו של דבר, ממרחק זמן, מסתבר שמפת הדרכים הייתה רק בעלת משמעות הצהרתית ולכן לא מסוכנת לישראל (כפי ששרון חשש). הצהרת בוש בשנת 2002 בדבר ריענון שלטוני אצל הפלשתינים כחלק מהקמת ישות פלשתינית, הכרה אפשרית בגושי התיישבות, ועוד דברים — לא קשורה למפת הדרכים אבל אולי הייתה קשורה להתנתקות. בסופו של דבר דווקא הצהרת בוש (והבחירות בשטחים בעקבותיה) הולידה את נצחון חמאס בבחירות ואת השתלטותו של חמאס על רצועת עזה. מה שמוכיח שקשה לתכנן בימינו מהלכים במזרח התיכון. אולי בלי שהעניין תוכנן, ישראל הרוויחה פילוג מתמשך בין הפלשתינים (פתח נגד חמאס) שיתן לנו עוד 10 שנות דישדוש. (לדעתי דישדוש עדיף כרגע על הסדר עם הפלשתינים.) אולי שרון בכל זאת חשב רחוק וצפה את הפילוג הזה, מי יודע ? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |