|
כן. ולדעתי לחץ ציבורי פלסטיני לשלום באופן שאנו מכירים מן הציבור הישראלי, לא יופיע בזמן הקרוב. נדמה לי כי בתור עם שחלק העיקר של ההגדרה הלאומית העצמית שלו מבוסס על אתוס של מאבק, הפלסטינים כנראה חוששים מן השלום. לעבור בפתאומיות מסויימת ממצב של מלחמה למצב של שלום, זה כמעט מטופש. הפלסטינים ממשיכים להגדיר את עצמם בראי המאבק בלאום הישראלי. המאבק בונה עם ומחשל זהות, כך שבאורח פרדוקסלי נדמה לי שהפלסטינים זקוקים לנו בתור אויב, בתור כובש, בתור מתנחל. אמצעי התקשורת הפלסטינים אינם חופשיים, והם רוויים באתוס לאומי המבוסס על דברי בלע והסתה כלפינו מכאן ועד הודעה חדשה. אולי בעידן הנוכחי של האינטרנט תתפתח גם דעה ציבורית אחרת, כזו שמכבדת את הקיום שלנו על מה שבעיניהם הינו בפירוש- אדמתם שלהם. כך או אחרת, הדה הומניזציה שעשו ועדיין עושים הפלסטינים לישראלים בכל רחבי העולם ובקרב הישראלים עצמם - היא בלתי נסלחת. בקנה מידה היסטורי, ומתוך זיכרון היסטורי של כל הרדיפות ההשפלות והטרגדיות שחוו היהודים לפחות באלף השנים האחרונות, כתוצאה מדה הומניזציה כזו. זה בלתי נסלח.
ייתכן שנדרשים עוד איקס לקחים מחוויות לאומיות משותפות של מלחמות הדדיות או לחלופין היווצרות של קשרי גומלין הדדיים על דרך אגב ובזמן שכל צד התכוון לדבר אחר, על מנת להגיע למצב של שלום, אבל לדעתי הפלסטינים רחוקים מלהיות שם. בינתיים, להבנת פשרו ומהותו של השלום, מן הראוי להקשיב לאבו מאזן כשהוא פוסל אינתיפאדה שלישית בנימוק שהיא מנוגדת לאינטרס הפלסטיני. זה חלק היסוד שמגדיר יחסים בין עמים- אינטרס, ואינטרס הוא דבר שנבנה לפי האפשרויות שמזמנת המציאות. על השמאל להבחין כי לא הפייסנות של תקופת קיימפ- דייויד, שעה שקלינטון וברק ובן עמי ישבו להתחנן בפני המצורע ההוא- ערפאת, היא שהובילה את הפלסטינים לוותר על האלימות, אלא דווקא גישה נצית של תקופת שרון ובוש שהובילה את הפלסטינים להפנים שהמשך הלחימה אינה משרתת את מטרותיהם,וזאת אפרופו ההצהרה העלובה, היומרנית והמתרפסת של אנשי הרוח במדינת תל אביב, כאילו אם רק יתחננו או ימהרו להפגין נאמנות כלפי שליט חדש שבא לעיר, הדבר יעניק להם שלום. ועוד בהיותם בני לאום ישראלי הם מכריזים על עצמאותם הלאומית של פלסטינים. ומי בכלל ביקש דבר כזה מהם.
אם אני מפרש נכון את אבו מאזן, עיתותיו בידיו. הוא הצליח פחות או יותר להשיג שליטה במצב. הבנייה בהתנחלויות מבוקרת ומפוקחת ועל פי רוב מוגבלת לאותם גושים מועדים לסיפוח. המפות קיימות ובקרוב תינתן להן גושפנקא בינ"ל. כך או אחרת המדינה הפלסטינית לא תהיה קיימת יותר מכפי שהיא כבר קיימת ללא חתימה על הסכם. וזה חלק נכבד מהפוליטיקה הנבזית של הפלסטינים. כי בשעה שניאצו אותנו והאשימו אותנו בפשעי מלחמה, מי ששימר את הנחלה הפלסטינית עבור הפלסטינים במאה המאוחרת הזו כשכל פיסת אדמה על הגלובוס כבר נחטפה- הם הישראלים, ואך ורק הישראלים. שאם לא תפיסת השליטה הישראלית, השטח היה נכבש ומישהו אחר היה גורס את הזהות הפלסטינית, ועם פלסטיני כנראה לא היה נולד. ובשעה שהאשימו אותנו הפלסטינים בכיבוש, הם נשענו ועדיין נשענים ביודעין על כוח השליטה הישראלית בשטח. ובה בשעה הם הצליחו להביא את השמאל הישראלי לצעוק- אבוי, אנחנו פושעי מלחמה.
ובכן, לו אני אבו מאזן- למה לי למהר? אם לפלסטינים לא יהיה מה להפסיד כנגד הכשלת המשא ומתן, הם ימשיכו להכשיל אותו בשיטתיות תוך שהם יושבים על הגדר ומתפנים לטפח בהדרגה את המרכיבים הנוספים של הסכם השלום המיועד שמי יודע אם אי פעם הוא בכלל ייחתם. ככל שיצליחו הפלסטינים לנגח את הישראלים באמצעות הפעלת לחצים בינ"ל כדי לנשל את ישראל בהדרגה מקלפי המיקוח שלה, כך הם יקשיחו את עמדותיהם עוד ועוד. תמיד יתייצב השלום מעבר לפינה, אם רק תינתן להם השליטה בבקעת הירדן, אם רק תינתן להם ריבונות בהר הבית, אם רק יורשו לחזור לתוככי הקו הירוק בכל שנה מאה אלף פליטים, ובעצם מאתיים, ותמיד ממנה הוא יחמוק. מי שגורס ששאלת השלום הנכסף עומדת על שאלת ההתנחלויות- הוא תמים או שקרן. אני תוהה באיזה שלב יווכחו הישראלים לראות שסוחטים אותם.
במצב של שלום גלומים עבור הפלסטינים יתרונות גדולים יותר מאשר ריבונות על שטח. הראשון שבהם הוא להנות מן החופש מאיומים. בהיותם שוכנים בתוככי המעצמה האזורית, הפלסטינים יכולים להנות מחופש מפני איומים, אפילו בלי לשאת בעלויות ביטחון, תחת כנפיה של העצמה הצבאית הישראלית. האם לישראלים הייתה אי פעם פריבילגיה כזו? זאת וגם האפשרות להנות מן הקידמה הישראלית שתגאל את עם האיכרים הזה משיוכו לעולם השלישי, ותעביר אותו לרמת התפתחות שהוא כנראה לא היה משיג בשום פנים ואופן אלמלא הישראלים, ועוד כהנה וכהנה יתרונות שהפלסטינים לוקחים אותם כמובנים מאליהם, פשוט מן הסתם כי הם ניתנים כמובנים מאליהם. כסחורה ציבורית ששייכת להם ממילא. ובכל זאת, כאשר אפשרויות שכאלה עומדות על הכף, נשאלת השאלה שאני ואתה ציינו, מדוע הם לא בוחרים בזה, שמא הם לא מסתפקים בזה? בעוד שהשמאל הישראלי מביט לאחור ומבין את תהליך השלום במושגי העבר- כבשנו,נישלנו, עווינו, הפרנו גבולות- נתקן ונחזיר את המציאות לאחור, הפלסטינים צופים אל העתיד, והם רואים לאום זר ומאויים יושב על מה שבעיניהם היא אדמתם, ואשר בוודאות - לא נלחם את מלחמתו האחרונה, ובכל מקרה הוא צפוי להיות נתון ללחצי הגירה וללחצים דמוגרפיים אחרים מצד הלאום הפלסטיני מכל עבריו. מפליטי לבנון, מפליטי סוריה אשר יתקבצו בבוא העת ברמת הגולן, מירדן ומן הבדווים של סיני, מנישואים למיניהם ומנישואי תערובת ומאיחודי משפחות ומטעמים הומניטריים ומיני מתאסלמים נלווים וסתם מוסלמים וכל כיוצא באלה. כך לדעתי רואים הפלסטינים את הסכסוך, וזה שונה לגמרי מן האופן שבו רואים אותו הישראלים.
|
|