|
בפשטות אומר לך ששמאל אינו זהה עם ליברליזם. ההיגיון המרכזי של השמאל אינו חירות הפרט אלא שיוויוניות שבאה על פי רוב על חשבון חירות הפרט. בין הרעיונות של חירות- סוציאליזם ולאומיות קיים מתח מובנה, וכל מחנה פוליטי נאלץ למצוא את עצמו מוכוון על ידי סוג של פשרה. לפי נוסחא פשטנית זו, צד שמקיים את הפשרה הוא בעיני מעט לפה ומעט לשם- אדם מתון. אדם אשר מאמץ רעיון אחד בתור מקור יחיד לתפישת עולמו, הוא ככל הנראה רדיקל וזה מכיוון שהוא מקפח את ההיגיונות של הרעיונות האחרים בתפישת עולמו. תוכל בעצמך לעשות חושבים אילו פשרות מקיים מי מן האנשים שציינת. לצורך העניין אפשר להיות אדם שדעותיו הן שילוב כזה או אחר של תמיכה בלאומיות שוויון וחירות, וזו פשרה של תפישת מציאות ולא של מסירות לאידיאה בלי קשר לגבי מה המציאות היא. דיאלקטיקה מסויימת יצרה סינתיזה בתפישת המציאות של הציבור בישראל ושל המפה הפוליטית, וכך מן האפשר למצוא במחנה אחד אישי ציבור שתפישת עולמות משקפת פשרות שונות.
סינתיזה זו אשר הובילה את המפה הפוליטית להתכנסות במחנה אחד מרכזי, מה שקרוי ''המפץ הגדול'' מעמידה את המחנות שמחוץ למרכז במבוכה. כיצד הם יגדירו את עצמם כעת וביחס למי. אין זה בלתי לגיטימי לאמץ עמדה אנטי לאומית ולהיות קנאי לרעיון השוויון או החירות, או לחלופין לגבש תפישת עולם שהיא פשרה בין השניים, אבל בכך צפוי כל אחד למצוא את עצמו בנקודות חיכוך מול מרכיבי מציאות אחרים, והחשש הינו בכך שהוא יתחיל לסלף אותם כדי להכפיף אותם לרעיון. כך ישראלים טובים כמוך וכמו כל אחד אחר כאן, מוצאים את עצמם גולשים לשימוש במושגים שהם לא אמת, לעיתים בלי לשים לב שסילוף אחד יוצר סתירה אחרת בתוך תפישת עולמם עצמה, וזה כבר לא כל כך לגיטימי.
ממד אחר לדברים, הוא האם אתה נץ או יונה. אפשר לאמץ דעות רדיקליות ובכל זאת להישאר מתון בעמדה האישית שלך כלפיהן, וישנם רבים כאלה. כך למשל אנשי ימין שעבורם הלאום הוא העיקר, ובכל זאת הם מבינים את ברירת המציאות והם לא גולשים למאבקים קיצוניים. ואפשר גם להיות מתון ולהיות קנאי לתפישת עולמך. הנה למשל ברק ופרס שאי אפשר לומר עליהם שתפישת עולמם אינה מתונה, ובכל זאת הם מגלים, נאמר סוג של קשיחות לגביה. אם דעותיי האישיות כל כך חשובות להגדרת הדיון, את עצמי אני ממקם על הציר הזה עם דגש קל על הלאומיות, וגם זה פחות מכיוון שהוא מעניק את המשמעות הרעיונית לקיום, ומעט יותר מכיוון שהוא מחזיק את המשמעות של הקיום הקולקטיבי שלנו כעם בתקופה שבה המחיצות נופלות בזו אחר זו.
|
|