 |
ואוו רון, זאת שאלה גדולה מדי. כתבתי כבר עמוד שלם בתשובה והתכוונתי להמשיך כשתפסתי שאני בעצם מפרט תיאוריות פסיכולוגיות על האדם, ובאמת אף-אחד לא צריך אותי בשביל זה, וחוץ מזה דובי יתעצבן מכל הבולשיט.
ובכל זאת, בקצרה ובהכללות גסות מאוד.
תיאוריות פסיכואנליטיות יראו ברעב להכרה סוג של פשרה. האדם מיטלטל בין השאיפה הראשונית ל"גן העדן האבוד", לסימביוזה המושלמת עם האם, ובין העולם החיצוני שלא מאפשר זאת (ו"האני" שהתפתח וגם לא מאפשר זאת כבר). כך שאכן הרעב להכרה והאהבה באים מחוסר ומאותו מקום.
תיאוריות אקזיסטנציאליסטיות גם עשויות לראות ברעב להכרה סוג של פשרה, אבל שנובעת מאותו מקור: חרדת הקיום (ontological anxiety). מצד אחד המודעות למוות דוחפת אותנו לניסיון להתמזגות עם העולם בין השאר באמצעות אהבה, ומהצד השני גם התמזגות עם העולם משמעה אבדן ה"אני" והיא מעוררת את חרדת הקיום (במונחים של רולנד ליינג: חרדת ההיבלעות, חרדת ההצפה וחרדת ההתאבנות). כך שלמרות שהרעב להכרה יהיה גם סוג של פשרה בין השאיפה לאחדות והצורך לשמור על האוטונומיה, הוא לא בא מחוסר אלא מחרדה (אלא אם כן תרצה לזהות כל צורך עם חוסר).
תיאוריות הומניסטיות לא יקבלו את המודל של ההומאוסטאזיס לצרכים אנושיים. הן גם יפרידו בין אהבה כצורך להיות אהוב, שהוא צורך בסיסי ובמובן זה דומה לרעב להכרה, לבין לאהוב שהוא סוג של הגשמה עצמית בעולם.
אני לא זוכר (או לא מכיר) את אפלטון בנקודה הזאת, האם זה מתאים למשהו?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש