 |
תיאוריית 'השלום הדמוקרטי' מתייחסת לדמוקרטיות ליברליות. כלומר, דמוקרטיות ליברליות, גם אם תימצא איזו ראיה סותרת, מבחינה אמפירית אכן אינן נוטות להילחם זו בזו. ההיגיון הפשוט הוא שרצון העם בדרך כלל יעדיף שלום על פני מלחמה, בפרט כאשר ערכים ליברלים אינם תומכים בכך. אין בכך שום תעודת ביטוח. ההיסטוריה לעולם אינה מעניקה תעודות ביטוח.
אני רואה בנאום אובאמה בקהיר בתור אבן דרך לקראת ההתקוממויות בעולם הערבי. האידיאליזם שהשרתה הכריזמה של אובאמה מתוך אופורייה של תקווה לעולם חדש ולזמן חדש, הוא האידיאליזם שבוקע כעת מן הגרונות של ההמונים.
ההתקוממות במצרים היא אפוא בעיניי בעיקר התקוממות מצד אידיאל ורעיון, ולא כפי שאולי מציגים אותה בתור 'מהפכת הלחם' או מהפכה כנגד השחיתות. ההמונים המצריים תובעים דבר אחד- את ערך השוויון. את סילוקו של המנהיג אשר מושל בעיניהם שלא מתוקף סמכות. אתה, הם אומרים, אינך מצוי במדרגה גבוהה מכל אזרח אחר, ואינך יכול לשאוב את הסמכות אלא מתוקף של בחירת העם החופשייה. מכיוון שזו התקוממות שבאה מצד האידיאל,הטענה כי העמים הערביים עדיין אינם מוכנים לצורת משטר דמוקרטית, איבדה את תקפותה. גם אם נכון הדבר, האידיאל, הרעיון, התודעה- מקדימים את הנסיבות החומריות.
הגם ששיקולים ריאל פוליטיים מעוררים חשד וחשש בקרב הישראלים, רבים אינם יכולים להתכחש לתחושת הסולידריות שהם חשים כלפי הציבור המצרי, ואולי הדבר מלמד על בשורה חיובית דווקא לתהליך השלום הישראלי- ערבי. (מצרים אגב, כמדומני, אינה נושאת את הלאום הערבי). בעוד שתהליך השלום של שנות התשעים התמקד בשאלות של צדק היסטורי על בסיס של ראייה לאומית ששורשיה בסוף המאה התשע עשרה, לדעתי מופיעים לפתחנו מושגים חדשים של שלום, אשר מרכז הכובד שלהם אינו בשאלות לאומיות מן העבר, אלא בשאלות של ערכים משותפים בראייה אל העתיד, אל עידן פוסט לאומי. באופן אישי אני הרבה יותר אופטימי מכפי שהרגשתי כלפי תהליך אוסלו. הלאומיות הערבית, ובפרט הלאומיות הפלסטינית האנאכרוניסטית היוותה מכשול לראיית המציאות, מצד כל השותפים בדבר. מושג ''המזרח התיכון החדש'' מקבל כעת מובן שונה בתכלית.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש