|
אין דבר שמחייה יותר את הנפש באמצע יום עבודה מתיש מאשר צרור תלתלים ריחני, ניחוח בושם וגוף, מראה עיכוסים חמדמדים וכריות רכות, עורף, צוואר, כתפיים. בדרך כלל זה מה שמציל את היום. בשביל מה אנחנו עובדים קשה כל יום? בשביל המדינה? בשביל הלאום? חייל על מה הוא חושב בעיצומה של משמרת אם לא על הפקידה הפלוגתית? ופקיד על מה הוא חושב כל היום אם לא על המזכירה? בשביל מה יוצאים גברים לבנות לכבוש להרבות שררה אם לא למען אישה, אנטוניוס בשביל מי נלחם אם לא בשביל קליאופטרה? לפעמים עד שעוברת אפרוחית או פרגייה יוצאת הנשמה..ועד שהיא מגיעה ומתייפה ומתבשמת במיוחד לכבודנו, בוודאי שנחייך וגם נשרוק, ונצעק לה מרחוק- "כל זה שלך?" או "מה את אומרת- קפה או סרט?" אחרת נשתגע או סתם נשקע בדיכאון. לשווא מוסיפות נשים סימן פקודה על מנת להדגיש ש"כשאת אומרת לא, את מתכוונת ללא" בלי לשים לב שככל שהמשפט נאמר ביתר תוקף, ככה גדל הספק וחותר תחת עצמו כי אם את אומרת לא את מתכוונת ללא..(?) הבנו..כן..את מתכוונת ללא (?) כי את אומרת לא כל כך בחן, שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מכן.
|
|