|
בתחום הזה יש לא מעט "פתרונות קסם" שבפועל אינם פותרים הרבה. תאורטית ניתן היה להשתמש במים מושבים או אפילו במי-ים בחלק מהשימושים שאת מתארת. בפועל זה לא המצב. נניח שהיינו מעוניינים להשקות את כל הגנים הצבוריים בישראל במים מושבים; כדי לעשות זאת היינו צריכים לפרוש רשת אספקת מים שלמה נוספת בכל ישוב במדינה, כולל פתיחת כבישים, הנחת צנרת, מערכות אגירה ושאיבה, טפול בדליפות ממערכת נוספת ותחזוקה שוטפת של הרשת. זה היה עולה מיליארדים רבים מאד, וכמה זה היה חוסך? כמה מים מתבזבזים בשנה על השקיית בטון או על כיבוי שריפות, ואפילו על גינון ונוי צבורי? כמה עשרות מיליוני קוב? אין שום דרך בעולם להצדיק את זה. אפילו דברים פשוטים לכאורה כמו הקמת מאגרים למי שטפונות לא תמיד מצדיקים את עצמם - ההקמה והתחזוקה של מאגר וצנרת לא תמיד משתלמים (לעומת כמות המים הנלכדת). גם מערכות מים אפורים הן דבר שספק אם תועלתו מרובה מנזקו. לאחרונה קראתי מאמר שתאר את הבצורת המתמשכת באוסטרליה. מסתבר שבאחד הפרברים היוקרתיים של בריסביין (אם איני טועה) התקינו כמעט כל התושבים מערכות ללכידת מי-גשמים הנופלים על גגותיהם. מחמם את הלב, נכון? אז זהו, שלא בטוח. הכמות הכוללת של אנרגיה שמוצאת על הקמת אלפי מערכות כאלה, ניקןי שוטף של מכלים ופילטרים, תפעולן של אלפי משאבות ואלפי מנורות אולטרה-סגולות (המשמשות לטיהור המים מחיידקים) וצי של אנשי תחזוקה המשוטטים במשאיותיהם בפרבר כדי לתחזק את כל זה גדולה פי כמה (נדמה לי שפי עשרה, אבל אולי איני זוכר נכון ומדובר "רק" בפי ארבעה) משהיתה צריכה להיות מוצאת כדי לספק לתושבים האלה אותה כמות מים באספקה מרכזית.
לא מזמן התפרסם באחד מכתבי העת העוסקים בנושאי סביבה מאמר מעורר מחשבה (איני זוכר מי הכותב), ובו נטען שכל ההתמקדות בחסכון במים (לפחות במגזר הביתי) עומדת להפוך למיותרת. מ-2013 תהיה בארץ יכולת התפלה שיחד עם קצב המילוי הטבעי תאפשר סיפוק של הביקוש מבלי להוריד יותר את רמתם של המגרים הטבעיים. מנקודה זו ואילך, המשאב העיקרי שידרש כדי להפיק עוד מים הוא אנרגיה - כ-3.75 קוט"ש למ"ק. במצב כזה, אזרח שאינו מעונין לחסוך קוב אחד של מים יוכל להשיג אותו אפקט באמצעות חסכון של כמות כזו של חשמל. במצב כזה, החנוך לחסכון צריך להתמקד בחשמל ולא במים - שם גם יש לצרכן הביתי הרבה יותר במה לקצץ, וגם הקיצוץ עצמו פחות כואב.
|
|