בתשובה לצפריר כהן, 26/07/10 18:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה יכול להסביר מה היה ההגיון שהנחה את חותמי ההסכם? אני הייתי צעיר יחסית אז, אבל, על פניו, לא ברורה לי התועלת בהסכם ביניים, להבדיל מהסכם סופי ומוגדר הייטב. מה היה הרווח המיידי של ישראל, שהזמין את חתימתו? האם היה רווח פוליטי משוער כלשהוא? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון הבסיסי היה, "אנחנו לא יכולים להסכים על הסוף, בוא נסכים על ההתחלה, מההתחלה נתגלגל, תיווצר אוירה חיובית ובסוף נוכל להסכים על מה שלא מסכימים עליו עכשיו". או לפחות זו התיאוריה. במציאות, גם אם שני הצדדים כנים, להסכמי ביניים יש נטיה מגונה להיכשל לא-פעם ולא פעמיים, כשהם מחדדים את הנקודות עליהם לא מסכימים. עוד דוגמה - הסכם הביניים רוסיה-צ'צ'ניה (הסכם חסאביורט), מ-1996-7. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון הבסיסי אכן היה כפי שאתה מתאר אותו (לפחות מצד הישראלים), וזו טעות יסודית. אי אפשר לבסס הסכם על דינמיקה שעשויה להיווצר או לא (מה גם שההסכם לא הכיל מנגנונים שימנעו התפתחות של דינמיקה שלילית). אם אתה חותם הסכם לרכישת דירה עם קבלן וההסכם הזה מתיחס רק למצב שבו אתה משלם את כל התשלומים בזמן והקבלן נותן לך את המפתחות בדיוק ביום המוסכם אז שניכם טפשים. ההסכם חייב להביא בחשבון את האפשרות שאתה תפגר בתשלומים ו/או הקבלן יפגר בהשלמת הדירה, ולקבוע מנגנונים שיתנו לשניכם מוטיבציה לעמוד בתנאים המקוריים (קנסות למשל) ושיקבעו מי אחראי לטפל בהפרה של ההסכם. מי שחותם הסכמים דרך משקפיים ורודים הוא אולי מדינאי בעל חזון, אבל דיפלומט די חלש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו רווחים מיידיים: האליטה הישראלית הרוויחה חיבוקים מהקולגות באירופה ובארה"ב. מפעל ההתנחלות קיבל ארכה של עשור. סין והודו ומקדונלדס וטויטה קיבלו הזדמנות להדק את היחסים עם ישראל. מפאיניקים כמו לנדוור קיבלו תחושה נעימה שהסכסוך הישראלי-ערבי הוא בן-פתרון, וחלקם לא נותנים לעובדות לבלבל אותם עד היום. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |