בתשובה לארז לנדוור, 26/07/10 16:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אוסלו בכל מקרה קרס בגלל עצמו. גם אם בניהול אחר הוא היה עשוי לא לקרוס, כהסכם הוא היה הסכם גרוע - הוא לא סגר פינות מרכזיות, וגם תחומים שהוא הגדיר הושארו במקרים רבים במכוון במצב שאנשים כמו יוסי ביילין כינו "ערפול קונסטרוקטיבי" אבל בפועל היה דסטרוקטיבי. קח את ההסכם עם מצרים כדוגמה להסכם מוצלח; אחת הסיבות העיקריות שהוא מוצלח היא שהוא מוגדר היטב. ישראל מפנה את השטחים האלו והאלו, למצרים מותר להחזיק כך וכך חיילים, תאריכי היעד לכל שלב הם אלו ואלו - אם הסכם כזה לא מצליח זה כי מישהו הפר אותו באופן מובהק ומכוון. אוסלו איפשר מצב שבו ישראל ממשיכה לבנות התנחלויות והפלסטינים לא מנסים לבלום את הטרור, כך ששני הצדדים מרגישים שהם לא קיבלו תמורה מההסכם - וזאת בלי שאף צד יפר את ההסכם באופן פורמלי. אוסלו לא תחם באופן חד משמעי את הזמנים להשגת הסדר קבע או קבע מנגנון בוררות שיאלץ את הצדדים לקבל הסכם כזה אם לא יגיעו אליו בעצמם. אפשר להמשיך, אבל מה שחשוב הוא פשוט שהסכם טוב לא מאפשר יצירת מצב שבו "אופן הניהול" יגרור את הצלחת או כשלון ההסכם. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אוסלו נוהל ונחתם כהסדר ביניים כתוצאה מחששותיו של רבין שלא יוכל להביא מייד הסדר קבע בפני הציבור הישראלי. ההגיון הפנימי של התהליך דרש עוד הסדרי ביניים עד ההגעה להסכם קבע וזה היה תלוי בדרך ניהול התהליך. מכיוון שראשי הממשלה לאחר רבין ופרס (כולל ברק) לא ראו את עצמם מחויבים לתהליך, הוא נוהל באופן גרוע והרסני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם נדרשו עוד הסדרי ביניים, צריך היה לקבוע מסגרת נוקשה של הגעה הסדרים כאלה יחד עם גוף בוררות מוסכם. כמו כן, צריך היה לקבוע במפורש מה כל צד מתחייב לבצע ומה נאסר על כל צד לעשות. הסכם אורך טווח לא יכול להיות תלוי בכך שמי שמבצע אותו יראה את עצמו מחויב לתהליך, ומי שחותם על הסכם כזה לא יכול לפעול מתוך הנחה שהוא יהיה זה שגם יממש אותו. ההסכם חייב לשאת את עצמו בלי קשר ל-"תהליך". שמיר התנגד לשלום עם מצרים אבל קיים את ההסכם (כולל החזרת טאבה) כי לא היתה לו ברירה. הסכם עשוי היטב לא היה תלוי בשאלה אם ראש הממשלה הוא רבין, נתניהו או ברק. אגב, רבין היה מחויב לתהליך אבל המשיך לבנות בהתנחלויות אף שזה עמד בסתירה ל-"הגיון הפנימי של התהליך". ערפאת היה "מחויב לתהליך", אבל לא ממש ראה את עצמו מחויב להסכם. את הסימנים האלה אפשר היה לראות כבר אז: ההסכם איפשר מהלכים המנוגדים להגיון התהליך ולא כלל מנגנוני אכיפה גם למי שחרג ממנו במפורש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו כמובן חוכמה בדיעבד. אם היתה הזדמנות טובה להסכם שהיתה נופלת בגלל שהצדדים היו מוכנים להסכים רק על הסכם זמני, היית מוצא הרבה מקטרגים שהיו טוענים שפספסנו הזדמנות פז. המחלוקת עם המצרים על טאבה היתה קטנה יחסית למחלוקות שהיו עם הפלסטינאים. וגם היא נגררה כמה שנים טובות. כמוכן יש לציין שאחת הסיבות שהישראלים והמצרים קיימו את ההסכם היא מענקים שנתיים נדיבים מהדוד סמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול להסביר מה היה ההגיון שהנחה את חותמי ההסכם? אני הייתי צעיר יחסית אז, אבל, על פניו, לא ברורה לי התועלת בהסכם ביניים, להבדיל מהסכם סופי ומוגדר הייטב. מה היה הרווח המיידי של ישראל, שהזמין את חתימתו? האם היה רווח פוליטי משוער כלשהוא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון הבסיסי היה, "אנחנו לא יכולים להסכים על הסוף, בוא נסכים על ההתחלה, מההתחלה נתגלגל, תיווצר אוירה חיובית ובסוף נוכל להסכים על מה שלא מסכימים עליו עכשיו". או לפחות זו התיאוריה. במציאות, גם אם שני הצדדים כנים, להסכמי ביניים יש נטיה מגונה להיכשל לא-פעם ולא פעמיים, כשהם מחדדים את הנקודות עליהם לא מסכימים. עוד דוגמה - הסכם הביניים רוסיה-צ'צ'ניה (הסכם חסאביורט), מ-1996-7. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון הבסיסי אכן היה כפי שאתה מתאר אותו (לפחות מצד הישראלים), וזו טעות יסודית. אי אפשר לבסס הסכם על דינמיקה שעשויה להיווצר או לא (מה גם שההסכם לא הכיל מנגנונים שימנעו התפתחות של דינמיקה שלילית). אם אתה חותם הסכם לרכישת דירה עם קבלן וההסכם הזה מתיחס רק למצב שבו אתה משלם את כל התשלומים בזמן והקבלן נותן לך את המפתחות בדיוק ביום המוסכם אז שניכם טפשים. ההסכם חייב להביא בחשבון את האפשרות שאתה תפגר בתשלומים ו/או הקבלן יפגר בהשלמת הדירה, ולקבוע מנגנונים שיתנו לשניכם מוטיבציה לעמוד בתנאים המקוריים (קנסות למשל) ושיקבעו מי אחראי לטפל בהפרה של ההסכם. מי שחותם הסכמים דרך משקפיים ורודים הוא אולי מדינאי בעל חזון, אבל דיפלומט די חלש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו רווחים מיידיים: האליטה הישראלית הרוויחה חיבוקים מהקולגות באירופה ובארה"ב. מפעל ההתנחלות קיבל ארכה של עשור. סין והודו ומקדונלדס וטויטה קיבלו הזדמנות להדק את היחסים עם ישראל. מפאיניקים כמו לנדוור קיבלו תחושה נעימה שהסכסוך הישראלי-ערבי הוא בן-פתרון, וחלקם לא נותנים לעובדות לבלבל אותם עד היום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא מהי "הזדמנות טובה להסכם"; אם ההזדמנות היא טובה אבל ההסכם שאפשר להגיע אליו הוא גרוע, עדיף לפספס את ההזדמנות. חוץ מזה, לא טענתי שהכרחי היה לחתום על הסכם קבע בשלב הראשון; אפשר היה לחתום על הסכם ביניים, אבל לוודא שיש מסלול שיביא להסכם קבע ושלא יווצר מצב של דינמיקה שלילית במקום חיובית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמיר החזיר את טאבה? היום כבר לא זוכרים את הפרשה הזו אבל בזמנו זה עשה הרבה רעש. הישראלים חשבו שהם יותר חכמים מהמצרים ושאם יקחו להם כמה מטרים הם לא ירגישו. כשהעניין הגיע לויכוח פומבי במישור הבינלאומי, הליכוד התנגד להצעת פשרה של ניהול ישראלי-מצרי משותף ולאחר שהעניין הועבר לועדת בדיקה בינלאומית, נמצאה המסקנה הברורה מאליה שהשטח הוא מצרי ועל ישראל להחזיר אותו. דרך ההתנהלות הזו אופיינית למדינת ישראל במשך כל השנים כולל התלהמות תקשורתית ועשיית גיבורים לשעה כמו רפי נלסון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי הסכמי הגבול הבינלאומיים מ-48 השטח לא היה שייך למצרים כמו שחמת גדר לא שייכת לסוריה, אבל אמונים על ההסכמות שמה שהערבים משיגים בסיפוח זוחל הוא שלהם, ומה שהישראלים משיגים הוא של הערבים, כל בדיקה בינלאומית תגיעה למסקנה הברורה מאליה שישראל צריה לסגת. אז באמת נכון, איך הישראלים העזו לחשוב שצדק מגיע לשני הצדדים? טאבה היא באמת דוגמא למה שצפוי לנו בעתיד בכל אי הסכמה, אם נחליט ברוב חוכמתינו לתת לכפות בוררות בינלאומית, התוצאה ידועה מראש . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שכמו שכתוב בכותרת - לא בדיוק. להבדיל מחמת גדר (ומרמת הבניאס) שהיו בברור מחוץ לגבולותיה הבינלאומיים של סוריה, בטאבה זה היה הרבה פחות ברור. קו הגבול הבינלאומי בין (ארץ) ישראל למצרים, שורטט על מפה בקנה מידה כזה, שעובי הקו על המפה התבטא בשטח בכמה מאות מטרים. הדיון לא היה למי שייכת טאבה, אלא היכן עובר (בשטח) קו הגבול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, כשהיה ספק ברור הבורר קיבל את כל תביעות המצרים עד אחת. האם זה מה שצפוי לנו מבורר בנלאומי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצאתי באתר משרד החוץ מאמר של עמוס הראל מ"הארץ" משנת 1995 שבו הוא מצטט את הגאוגרף פרופ' משה בראוור שמסביר איך קרה מה שקרה בעניין טאבה: http://www.mfa.gov.il/MFA/Archive/Articles/1995/THE%... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |