|
אני חושב שבנקודה זו העובדות די בהירות. העובדות הן שהצבא סרב להיכנע גם אחרי הירושימה וניסה לקבור את האסון ע"י ועדת חקירה. וגם אחרי נגסקי ומנצ'וריה היו שם חלקים שרצו להתנגד ואפילו בכוח לכניעה. צריך לזכור שהצבא היפני ידע שבמלחמה הוא הפסיד, התאוריה היתה שע"י התנגדות עיקשת וגרימת אבידות כבידות לאוייב, יהיה ניתן להוציא ממנו תנאי שביתת נשק טובים יותר. מה שהיה כאן היה ממסד אזרחי שידע שיפאן הובסה והכניעה המוחלטת אינה אלא שאלה של עיתוי ונזקק לכל האמצעים של מה שקרה בהירושימה בנגסקי ובמנצ'וריה כדי לערער את בטחונם העצמי של ראשי הצבא למשך מספיק זמן שיאפשר להם לאחוז מחדש ברסן השלטון (שאותו אבדו ב-1919).
החבר'ה האלו (אנשי הצבא) היו ברמת הכחשה כזו שברור לחלוטין מה היה קורה אילו היתה מנצ'וריה ללא הפצצות. כאמור גם לאחר הפצצות, שומרי הראש של הקיסר נאלצו להבריחו מן הארמון הקיסרי כאשר חבורה של "טורקים צעירים" מן הצבא התרוצצה שם באמוק ואיימה לערוף את ראשו.
|
|