בתשובה לאינסטלטור, 03/03/10 19:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש לך דוגמא לאירוע כזה שבו הגבר הורשע באונס? אירוע שקרוב לזה? יש כאן צביעות איומה. מצד אחד, זעקות 'גוועלד', של 'כבר אי אפשר לקיים יחסי מין בארץ הזאת בלי להיכנס לכלא'. מצד שני, כשבודקים מה קורה בפועל, רואים ש-20% מהנשים מדווחות שאולצו לקיים יחסי מין בניגוד לרצונו1. אז אם 20% מהנשים בישראל עברו אונס מסוג זה או אחר (אתה יודע מה, נהיה לארג'ים, רק 10%), כנראה שהדרך שבה אנחנו מתייחסים לאונס היא הרבה פחות מדי מחמירה, ולא הרבה יותר. 1 מור, אביגיל (2009). ממדי החשיפה לאלימות מינית בקרב נשים ומאפייניה: הערכה ראשונית. סוגיות חברתיות בישראל, 7, עמ' 46-65 |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, קרא בעיון את המחקר של מור. קראתי כמה מהסדרה, המתודה, בחירת המדגם (מגבלה של גילים, מגבלת אזור, מגבלת השתייכות סוציו-אקונומית) וגם הבלבול הקל בין 'חשיפה' ל'מעבר' הופכים את המחקר לדי בעייתי - כמו גם הטענה שלה שהנתונים זהים לארצות אחרות ולא השתנו כבר עשרים שנה, מה שפשוט לא נכון (בפרסום הבריטי הרשמי - ה-BCS, שכולל גם נתוני פשע לא מדווחים למשטרה - משנת 2000 נטען ש-4.9% מהנשים מעל גיל 16 עברו אונס. מאז רמת הפשיעה הכללית וגם רמת האונס ירדה, הגם שהורידו את גיל הבדיקה ל-10). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחקר של מור הוא מקור בעייתי (לא בגלל בעיות מתודולוגיות, כמו בגלל שהוא מוגדר כמחקר גישוש), ובגלל זה אמרתי שמבחינתי אפשר לדבר גם על 10% ולא על 20% (ונזכיר שאם יצא 20% במחקר גישוש, זה לא אומר שהנתון האמיתי הוא נמוך יותר - באותה מידה הוא יכול להיות גבוה יותר). נדמה לי שהטיעון שלי מחזיק מים גם אם הנתון האמיתי הוא 5%. אם בשנת 2008 נפתחו 887 תיקים על אונס, נראה שהקביעה שלי - שהבעיה כאן היא לא הרשעת יתר בעבירת אונס אלא הרשעת חסר - בעינה עומדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או לחילופין, אפשר בהחלט שפתיחת התיקים (וסגירתם, אגב - היא מלמדת שכנראה יש יותר מקרי אונס-זר ממה שחושבים, לפי המספר שנסגר כי התוקף לא נמצא ביחס לכלל המקרים) היא אינדיקציה יותר טובה למציאות מאשר המאמר של מור. אתה יכול לדבר על 10%, 1%, או 99%, השאלה כמה המקורות שלך טובים, והמתודה שלך תקפה. במקרה של מור, לא יותר מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, באמת. בוא תפרט לי את הכשלים המתודולוגיים הכל-כך נוראיים במאמר של מור (ולא, טעויות בסקירת ספרות הן לא בעיות מתודולוגיות). אתה יודע מה, לצורך העניין אני מוכן לא להסיק מסקנות שלא מתחייבות מהנתונים. מור לא לקחה מדגם מייצג של נשים בישראל - היא לקחה מדגם מייצג של תלמידות תיכון ואקדמיה באיזור הצפון. כלומר, אפשר לטעון - עם תוקף סטטיסטי - ש-20.7% מתלמידות התיכון והאקדמיה באזור הצפון עברו אונס. זה כבר (הרבה) יותר מ-887 לשנה. קצת קשה לעשות כאן את ההמרה, אבל אנחנו מדברים כאן, בהערכה גסה, על 1,700 נשים שעברו אונס - רק באוכלוסיה המצומצמת הזו, שלגביה יש לנו נתונים. כלומר, יש כל סיבה להאמין שנפתחים תיקים רק עבור חלק מזערי ממקרי האונס. וגם מהמקרים האלו, כמו שאתה מציין בעצמך, רק מעטים מגיעים למשפט, ובטח מסתיימים בהרשעה. אז השאלה בעינה עומדת - האם הבעיה היא שקל מדי להרשיע באונס בישראל, או שקשה מדי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויש אפשרות נוספת: קל להרשיע וקשה להתלונן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה, בקלות: 1. מדגם לא מייצג. בתור התחלה - מתנדבות, ולא בחירה אקראית (סוגיה לא פשוטה במדעי החברה, אבל יש גם מתודות כדי לעשות מחקרים סטטיסטיים שלא יוגבלו לקבוצת 'אלה שהתנדבו לענות לך על שאלון בנושא הספציפי'. גילאים ספציפיים וכן הלאה. בסוף היא מציינת שבקרב שכבת הגיל הזו יש יותר מקרי אונס, והיא צודקת, אבל המסקנות שהיא מסיקה מכך הן אקסטרפולציה לגבי שאר שכבות הגיל! כמו-כן, אין שום ראיה שזה מדגם *מייצג*. כמה דתיות? כמה לא דתיות? מעמד סוציו אקונומי? ערביות? יהודיות? ולבסוף, מצויין שהיו הנחיות מילוליות למילוי השאלון, אבל לא מצויין מה הן היו. זה יכול להיות זניח - אם ההנחיות היו טכניות בלבד- ומאוד לא זניח אם הן היו מהותיות. אבל אין פירוט. 2. טענות לא נכונות לגבי שכיחות האונס בעולם המערבי ב-20 השנה האחרונות. הסתמכות בלעדית-כמעט על אסכולת מארי קוס והתעלמות מכל נתונים סותרים וטענות אחרות (יש סוללה של מחקרים סותרים על שכיחות מקרי אונס; היא מציגה את זה, ואני מניח במכוון, כאילו כל הנתונים עקביים - וזה לחלוטין לא ככה). אגב, גם בארה"ב הנתונים של ה-NVCS מציגים ירידה עקבית ומשמעותית מאוד במקרי האונס מאז 1992, כמו גם בלא מעט סוגי פשיעה אחרים. יותר מזה - היא מסתמכת על הנתונים הלא-לגמרי-נכונים האלה כדי לחזק את הטיעונים שלה, על ידי 'אם זה קורה בארה"ב בטח גם פה אותו דבר'. אבל בהתחשב בשוני התרבותי בארצות שונות, כולל ביחסי כוח (שזה, אגב, המרכיב הבולט; היא במפורש מגישת מקינון), התוצאה *הפחות סבירה* היא שבכל המקומות וכל התרבויות זה אותו דבר. מה הסבירות שרמת האונס בארה"ב, שיש בה פשיעה חמורה הרבה יותר מאשר בישראל, בדרום אפריקה או בישראל זהה? ובאמת, נתוני הפשע מארצות שונות מראים פערים רציניים ברמות פשיעה שונות, כולל אונס. ולא רק פשע מדווח (בפשע מדווח, אגב, סעודיה תופסת דרך קבע את אחד המקומות האחרונים - היא פשוט מדווחת הלאה על מעט מאוד מקרי פשע...). אגב, גם בארץ מחקרים מצאו פערים אדירים ברמות האלימות במשפחה, כולל אלימות מינית, בין קבוצות אוכלוסיה שונות; רונית האריס-אולשק אפילו מצאה הבדלים ניכרים בין אחוז המוטרדות בצה"ל לפי מצב דתי (אגב, יש גם מחקרים שטוענים ששביעית מהגברים עוברים אונס. יותר ממחקר אחד כזה. עכשיו כמובן, אם מקבלים את זה באי-אמון, השאלה היא למה לא מחילים על זה את אותם קריטריונים של האמונה בנתונים של מור?) מור גם מתעלמת בנתונים שלה לגבי מרכזי הסיוע מכך שחלק ניכר מהפניות הן פניות חוזרות; היא טוענת ש"הנתונים הרשמיים כוללים את הדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע אשר דיווח בשנת 2006 על 38,720 פניות, ונתוני משטרת ישראל לפיהם הוגשו באותה השנה 3547 תלונות בגין עבירות מין". אבל אם בודקים את נתוני מרכזי הסיוע מוצאים שהיו 8862 פניות חדשות, מהן 7382 של נשים. מתוך זה, כלל התלונות על אונס לסוגיו, לשני המינים (במרכזי הסיוע, בצדק, לא נצמדים לדקדקנות המשפטית לפיה אין אונס בגברים), כולל תקיפה מינית, גילוי עריות, אונס קבוצתי ונסיון אונס - היו 4985. כלומר, הפער איננו פי עשרה וגם לא מתקרב לזה. ולא זו בלבד - לפי הטענה שלה, כשמשווים את נתוני הדיווח למשטרה, מקבלים תת-דיווח חריג לעומת מחקרים רבים (ב-2005, למשל, הוערך כי 38% מהנאנסות והמותקפות מינית בארה"ב מדווחות לרשויות. ראיתי מחקרים שיורדים עד 20%). עם כל ההבדלים, הפערים שלה באגף הדיווח מוזרים, בפרט כשמשווים לטענה שכל הדברים עקביים וכו', ובפרט כשאורית קמיר, למשל, טוענת שהדיווח בארץ גבוה יותר מבאירופה, או כשמרכזי הסיוע טוענים שבעבירות אונס, מתוך הפונות והפונים אליהם, "45% פנו למשטרה. כמובן, כמעט 55% לא התלוננו כלל", זה טיפל'ה שונה מהפער של פי עשר שהיא מנסה ליצור - כי היא מתעלמת מנושא הפניות החדשות והחוזרות. (אגב, ובלי קשר, תלונות על הטרדה מינית מהוות משום מה רק שישה אחוזים מהתלונות למשטרה בעבירות מין, וזה מתמיה אותי - היה צריך להיות יותר)ובכל זאת היא טוענת שהנתונים עקביים. 3. שאלות מנוסחות בצורה כוללנית מדי. למשל: "האם אי פעם העירו לך הערות בעלות גוון מיני שלא לרצונך?". לי, למשל, העירו כמה פעמים. ברובן המוחלט זה עדיין לא נקרא הטרדה מינית (למשל, ברגע שהבעתי חוסר-שביעות-רצון או התנגדות זה נפסק), ולכן הרלוונטיות של זה לא קיימת (אגב, אפילו בניסוח של השאלה לגבי מין בכפיה אפשר להכניס את כל המקרים שבהם לגברת לא היה חשק אבל בלחץ לא גדול מדי של בן הזוג שלה היא הסכימה). בנוסף לכך, ניסוחים בעייתיים - ראה למשל ההבדלה שלה בין הרצון 'להיות מושכת' (את מי מושכים פה?) לרצון 'לגרות'; יש חפיפה מסויימת בין הקבוצות, ו'לגרות' הוא ביטוי ברוטאלי בישירותו, וגם זה משפיע. שים לב גם לצורה בה היא מבטלת את הבעיות המתודולוגיות, ב'יכול להיות כך וגם יכול להיות אחרת', או בהנחה כי בקרב מתנדבות יש דווקא שיעור נכונות *נמוך יותר* לענות. יש עוד, אבל במקרה יש לי עוד כמה דברים לעשות ואני עייף, אז אפסיק את המגילה כאן. סיכומו של עניין, מה שמור כתבה נראה לי הרבה פחות כמו מחקר רציני, והרבה יותר כמו מנשר שבא להוכיח תזה על יחסי כוחות, ויהיו הנתונים אשר יהיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ורק עוד שתי הערות: 1. לעניין הדיווח: בינואר-אוקטובר 2006 היו 824 תלונות למשטרה על אונס, נסיון לאונס, ובעילה שלא כחוק. 48% מהתלונות הוגשו על ידי קטינות, 7.3% על ידי ערביות, 21% על ידי עולות חדשות. 2. מבחינת מספר תיקים שנפתחו ונסגרו, אין חלוקה ספציפית לאונס, אבל זו הסטטיסטיקה של 2006 לגבי עברות מין והטיפול בהן במשטרה: 3112 תיקים נפתחו. מתוך זה (כל הנתונים נכונים לנוב' 2007) 989 היו פתוחים (31.8 אחוזים) 864 הועברו לתביעה או לפרקליטות (27.8%) 221 נדונו (2.96%) 1848 נסגרו (59.3%. זה לא נתון יוצא דופן - כל שנה הנתון נע בסביבות שישים אחוזים מהתיקים סגורים). חלוקת התיקים שנסגרו: 161 בשל העדר אשמה (5.2% מכלל התיקים, 8.7% מכלל התיקים הסגורים), 769 מחוסר ראיות (24.7% מכלל התיקים, 41.6% מהתיקים הסגורים) 247 כי 'אין עניין לציבור' (7.9% מכלל התיקים, 13.4% מהתיקים הסגורים) 616 כי 'עבריין לא נודע' (19.8% מהתיקים, או 33.3% מהתיקים הסגורים) ו-25 מסיבות אחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחת לא התלוננה שאנסתי אותה אף פעם ככה שברמת הפירןט הזו אני לא מכיר סיפורים כאלו. מצד שני היו לא מעט מקרים שבהם נאשם באונס טען שמדובר בקיום יחסי מין מרצון ולא היו שום עדויות לאלימות. דוגמאות מפורסמות הן הסיפור של קצב (נאשם באונס), מרדכי (שהואשם במעשה מגונה), חיים רמון (מעשה מגונה בכפיה) וחנן גולדבלט (הואשם באונס, מעשה סדום, מעשה מגונה וקבלת דבר במרמה). בכל המקרים שציינתי הנאשמים טענו שהכל נעשה מרצון, אין עדויות לאלימות והתלונות לא עלו מייד אלא נדרש שכנוע של הנאנסות להתלונן ובחלק מהמקרים ההחלטה להתלונן נפלה שנים רבות אחרי האירוע חלקן אפילו התישנו (בניגוד למקרים של אונס קלאסי כמו סיפור המאבטח של הרמטכל שבהם התלונה עלתה מיד לאחר האונס). התפיסה הרווחת בבתי המשפט ובמשטרה כיום היא ש: א. אישה לא ממציאה אונס. אין לה אינטרס לעשות את זה ולכן יש להעדיף את גירסתה (מכיר את הסיפור של אדם שוב? שם דוקא שתי נשים המציאו אונס אבל זה עניין אחר). ב. אם הנאשם יצא זכאי יהיה בכך איתות לנשים שנאנסו שלא כדאי להן להתלונן ולכן אם אין הוכחת חפות יש להרשיע. אם נחזור לרגע לסיפור שסיפרתי, אני לא בא לטעון שהאישה לא נאנסה. הטענה שלי היא שלאנס לא הייתה כוונה פלילית, שאם הוא היה מודע לרגשות שלה הוא לא היה עושה את זה ושאם לא היה מדובר במין, לא היה כאן שום דבר פלילי (למשם אם הוא היה מבקש ממנה שתיתן לו 100 שקל והיא הייתה "קופאת, נלחצת ונותנת לו את הכסף בניגוד לרצונה"). הבעיה במקרים האלו היא גבולות לא ברורים, פערים בתקשורת בין גברים לנשים ואולי יחסי כוחות בעיתיים בחברה, לא אלימות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרי זהו בדיוק העניין - שגם כאשר אין להוכיח אלימות פיזית ברורה ומוחשית, קיים מצב שאיננו לרצונו של צד אחד (הצד הנשי, בדרך כלל). אין טעם לשים בכפיפה אחת את המקרים שאתה מביא, הם שונים מאוד. מכל החמישה (כולל אדם שוב המוזכר בסוגריים), רמון הוא השנוי במחלוקת עד עצם היום הזה, הן מצד ההרשעה, והן, אפילו, מצד עצם ההבאה לדין. הוא הואשם ב"מעשה מגונה ללא הסכמה" (נראה שאין בכלל הגדרת "מעשה מגונה בכפייה"). עניין קצב עדיין לא הוכרע, ולא ניתן אלא, אולי, לומר עליו שאין עשן בלי אש. מכולם, לגבי גולדבלט - לא רק בית המשפט שוכנע, גם אני שוכנעתי שהוא אשם גם אשם ואין במקרה שלו כלל "פערים בתקשורת" אלא דפוס התנהלות מודע היטב. זאת למרות ההיתממות התקשורתית המתוחכמת שלו ולמרות גלגול העיניים של צדיק הדור וטיעוניו המעושים. תגיד אתה בעצמך אם הוא נשמע אמין 1. לגבי מרדכי - היו מי שאמרו, למקרופונים ושלא למיקרופונים, מיד עם הפרסום הראשוני על "פוליטיקאי בכיר" - שזה בטח מרדכי, כי זה מתאים לו ולכל ההתנהלות המוכרת שלו. (למיקרופונים, אא"ט, גבי גזית. שלא למיקרופון - קרוב משפחתי, פוליטיקאי מן השורה הראשונה, על בסיס היכרות אישית לאורך שנים, עוד מהצבא) לגבי אדם שוב לא ניתן אלא לשמוח על שחרורו, אבל המקרה מורכב ומסובך יותר מאשר "שתי נשים שהמציאו אונס". אגב - היו ארבע מתלוננות. 1 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט יש ''מעשה מגונה בכפיה''. למעשה, איציק מרדכי הורשע בעברה הזו, אם אני זוכר נכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצירוף הכולל את המילה "בכפיה" הוא שגור בז'רגון של עורכי דין ושופטים וגם בכתבות בעניין מרדכי, אבל בחוק העונשין 348 ו-349, כהגדרות עבירה, מופיע "מעשה מגונה" ו"מעשה מגונה בפומבי", תוך תיאורי נסיבות ואפשרויות מגוונות, וללא המילה "בכפיה" (שהיתה מחייבת הגדרה מורכבת בפני עצמה). עפ"י כך, מרדכי הורשע במעשה מגונה אחד, וכן, ככל הנראה (יש סתירות במקורות ברשת ולא הגעתי אל הפס"ד), בשני מעשים מגונים "בכוח" או ב"נסיבות מחמירות". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה פסק הדין. אכן, "בכוח" וגם "בנסיבות מחמירות", כשהם נזקקים לצורך הגדרתם לסעיף 345. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כחיזוק לדבריך הנה העמוד הרביעי מתוך כתב האישום החדש של קצב (לדפים אחרים פשוט תלחצו אחורה/ קדימה) שם מתואר המקרה בלשכת קצב בתל אביב, בסוף סעיף 14 כתוב בפשטות מזעזעת " הנאשם החדיר את איבר מינו אל תוך איבר מינה של המתלוננת ללא הסכמתה" ולאחר מכן בסעיף 15 "כל אותה העת ביקשה המתלוננת מהנאשם לחדול ממעשיו, ולמרות שחשה חוסר אונים מולו, ניסתה בידיה להדוף אותו מעליה, אך ללא הועיל" אפשר להגיד על כתב האישום הרבה דברים מה שהוא מתאר זה אונס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המקרה של אדם שוב הוא מקרה קיצוני בהרבה. שם המתלוננות בדו את פרטי האירועים לחלוטין. למזלו של העיתונאי הן לא עשו עבודת הכנה מספיק טובה ולא חידדו את כישורי המשחק שלהן ולכן חקירה משטרתית חשפה את ה"קנוניה". אבל זה לא המקרה שבו אני רוצה לדון. מתוך המעט שפורסם מחומר הקירה בנושא חנן גולדבלט מצטיירת סיטואציה דומה לזו שתארתי. שמעתי את הגירסה שלו, קראתי את הגירסה שלה, הפערים האוביקטיביים בין הגרסאות (כשאתה מתעלם מהנושא הרגשי ומתמקד בעובדות היבשות, המעשים ואירועים בפועל) אינם גדולים. העובדות הן שהבחורה הגיע לביתו לשיעור משחק, הם "תרגלו" סצנה בעלת אופי מיני (ברור שהייתה לו כוונה לפתות אותה) הוא טוען שהיא התפתתה והיא טוענת שהוא כפה את עצמו עליה. מצד שני, לא הייתה התנגדות אקטיבית. היא לא צעקה, לא נאבקה ולא אמרה "לא" בצורה ברורה. אחרי האונס/סטוץ הוא הסיע אותה הביתה על הטוסטוס. הפער העובדתי הקטן מול הפער העצום בין הצורה שבה כל אחד מהצדדים תופס את העניין נותנים תוקף להשערה שלי שהוא לא היה מודע למה שעובר על אותה מתלוננת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לינק לגבי "המתלוננות בדו את פרטי האירועים לחלוטין" במקרה של אדם שוב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי לינק, אני זוכר שאחר שהמקרה נסגר התפרסם בכמה מקומות שהסיבה לסגירה היא העובדה שהמתלוננת השניה הודתה בחקירה שהיא תאמה את התלונה עם המתלוננת הראשונה במטרה להפיל את אדם שוב. הפרסומים על סגירת התיק מחוסר אשמה (לא חוסר הוכחות, חוסר אשמה) מספר ימים אחרי שנפתח תומכים בדברים. מצד שני, מעולם לא נפתחה חקירה נגד המתלוננות ואני יכול רק לנחש למה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רק הערה: ככלל אין נוהגים לפתוח חקירה נגד מתלוננות שווא, הנימוק הרשמי הוא פגיעה אפשרית במתלוננות אמיתיות, ואפילו פרסום שמן של מתלוננות שווא בזדון נאסר מחשש לפגיעה במתלוננות אמיתיות, "משום שתחשושנה כי זהותן תפורסם אם לא יינתן אמון בגירסתן". (בקיצור כאן: ופסק הדין המלא כאן: אם יש משפט שנגמר בזיכוי מחמת תלונת שווא, הנאשם יכול לתבוע את המתלוננות תביעה אזרחית, אבל אני בספק כמה זה מעשי אם לא היה משפט מלכתחילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה הזה, אדם שוב תבע אזרחית כמה אתרים שפירסמו פרטים מהחקירה וזכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו הכרעת הדין בעיניינו של חנן גולדבלט:http://info1.court.gov.il/Prod03/ManamHTML5.nsf/9A09... הטענה שהבחורות רצו שיעשה בהן מה שנעשה, היא צינית, ואכן השופטים לא קיבלו אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מסלף את הדברים שלי. בשום מקום לא טענתי שהנאנסות רצו שיעשו להן משהו. הטענה שלי היא שלאנס לא הייתה כוונה פלילית ולא הייתה מודעות לכך שהן לא מעוניינות במעשה, שלא מדובר באקט אלים אלא בתקשורת לקויה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי הכרעת הדין (בקישור למעלה) היתה לו מודעות לכך שהן לא מעוניינות במעשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה הראשון עיקר העניין מסתובב סביב הטראומה של הנאנסת והשאלה אם הייתה או לא הייתה חדירה, מי הוריד למי את התחתונים ואם הקטע על הטוסטוס היה בצחוק או לצורך סיפוק מיני (מה שמעיד שמי שהאשים אותו בעניין מעולם לא רכב על טוסטוס). אף אחד לא שואל מה הוא הבין או לא בעיקר כיוון שמבחינה משפטית זה לא רלוונטי. במקרה השני אני מתקשה להאמין שהבחורה האמינה שמה שהיא עושה עם גולדבלט זה ''אימוני משחק''. ואני מאמין שהוא הבין את מערכת היחסים המעוותת הזו כרומן. אולי רומן של אינטרסים (את תשכבי איתי ואני אקדם את קריירת המשחק שלך) אבל סיפור ה''רמאות'' הוא כל כך דחוק שזה כמעט מצחיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה הראשון גם הוא מסכים שהיא התנגדה ושהוא היה מודע לזה. ובמקרה השני השופטת לא קיבלה את הטענה שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם רק אחת היתה טוענת על מסכת שלמה מתוכננת היטב שמציעה לה תפקיד ספציפי, (בהפקה שיש לה כבר צוות שלוהק , וסצנות כתובות), אולי היה הגיון לא לקבל את טענתה, אבל הוכח שזו היתה השיטה של גולדבלט והוא חזר עליה פעם אחר פעם אחר פעם. איך האינסטלטור טוען שמדובר בסך הכל באי הבנה ללא כוונה פלילית, לא ממש מובן לי. הטענה שבמקרה הראשון עיקר העניין מסתובב סביב הטראומה של הנאנסת גם היא לא מובנת, עיקר העיניין כפי שהשופטים קבעו הוא שחנן גולדבלט אנס, (למרות שהנאנסת התחננה לפניו שיפסיק, הוא חדר אליה בניגוד לרצונה), וזה אחרי שסובב אותה בכחש (ואת אימה), בנה איתה יחסי אמון והבטיח הבטחות שיקריות (הזמין אותה כמה פעמים, צילם אותה, נתן בידיה תסריט וסיפר שהשחקנים האחרים שאמורים לשחק לצידה עומדים להגיע וכו'). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |