|
אין בשום דמוקרטיה אף רשות שופטת שנציגיה אינם נבחרים בידי נציגי הבוחרים, ושסמכותה החוקתית לפסול חוקים לא הוקנתה לה בתהליך ממושך ע“י המחוקק, ובכוונת מכוון חגיגית, ציבורית ומוצהרת:
ואצלנו כל המהפכה החוקתית הזו מבוססת על משפט אחד ויחיד בחוק חופש העיסוק (?) דווקא מכל חוקי היסוד שנחקקים כאן עוד משנת 1958, וכמו שאומרים המשפטנים ’ודוק:‘ דווקא ב‘חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו‘ הוא איננו:
”אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת“.
עם כל הכבוד, טוען בית המשפט שממשפט אחד ויחיד זה ניתן להסיק שנוצרה ’מעין חוקה‘ שחוקקה ללא שהוכרזה, ע“י בסה“כ כ-20 חברי כנסת בלבד (!) שאין עדות כלל למודעותם למעמד ההיסטורי, ו(האירוניה כאן היא ש)חוקה חשובה כזו נדרשים 61 חברי כנסת לפחות ולו רק כדי לתקנה למצער - אך (היו) מספיקים רק כשליש מממספר חברי כנסת זה על מנת לחוקק אותה…
ועוד מוסיף בית המשפט וטוען שחוקה זו שקמה ממשפט יחיד מכירה גם *מיידית* בסמכות בית המשפט לפסול חוקים מצד אחד, מפקיעה את רוח החוק מידי המחוקק ש‘סיים את עבודתו‘ ומפקידה אותה בידי בית המשפט בלבד מצד שני, אך אינה באה לשנות את הליך מינוי השופטים ולהפקידו בידי הבוחרים כמתחייב מעיקרון הפרדת הרשויות והריבונות מצד שלישי.
הסיבה שברק חושב שהכל שפיט היא כי הוא שופט. אם הוא היה ברשות המחוקקת הוא היה חושב שהכל חקיק, אם הוא היה ברשות המבצעת הוא היה חושב שהכל בציע, מפני שבסופו של דבר הוא חושב שהכל בריק.
|
|