בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 31/08/09 7:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ישראל אלירז: הַלֹּא יֵאָמֵן פָּשׁוּט יֶשְׁנוֹ וְהוּא מִשְׂתָּרֵעַ מַמָּשׁ לְפָנַי עַד לַמֶּרְחָק שֶׁהָעַיִן הוֹלֶכֶת אֵלָיו לָגַעַת בּוֹ וְהוּא דָּבָר מִן הַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הלא יאמן הוא דבר פשוט. הבנת שירים היא דבר מסובך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שיר יפה, שקשור לנושא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אגיד ששיר כזה משכנע אותי בקיומו של אלוהים יותר מכל דוגמא אקראית בפאי זה ישמע לך מגוחך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאני מבין על מה אתה מדבר (כלומר: בגלל הערך הפחות של דגימות פאי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מסכים איתי יותר משינאת המן מאשר מאהבת מרדכי, לא נורא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודן. מן זה לא טעים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע אם הייתי אמור להבין את התגובה שלך, אך אציין שלא הבנתי אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש שם שגיאת הקלדה. במקום ''צודן'' צ.ל. ''צודק''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הלא יאמר, לבטח ישנו, הוא *מראה* את עצמו" - (מזיכרון) לודוויג ויטגנשטין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בויקיפדיה דנים בקצרה במשפט מפורסם אחר של ויטגנשטיין: "הטרקטטוס מסתיים במשפט השביעי המפורסם: "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק". מעבר להבחנה החמורה בין מדעי הטבע לפילוסופיה, ולשקט המדעי שויטגנשטיין גוזר בכך על הפילוסופים, ניתן לפרש את המשפט השביעי בכמה דרכים. דרך אחת של אלו הסוברים שהטרקטטוס מנסח תאוריה מפרשת משפט זה כאילו הוא מוכיח את טענתו שאין מחשבה מחוץ ללוגיקה - שגבולות השפה (הגבול בין מה שהוא בעל מובן לבין מה שהוא חסר מובן) שורטטו מתוך השפה, ולא מחוצה לה. דרך אחרת לפרש משפט זה היא דרכם של החוקרים הסבורים שויטגנטשטיין לא ניסה להציע תאוריה. חוקרים אלו סבורים שמשפט זה אומר שפילוסופיה הוא דבר שלא ניתן לדבר עליו כלל (כלומר הוא תחום ריק מתוכן, ולמעשה אינו תחום כלל, אלא רק אשליה של תחום)." אפשר לפרש את המשפט באופן אחר לגמרי, אולי הוא דווקא נושא עימו משמעות דתית עמומה, חובה מיסטית לשתוק על קיומו של אלוהים. בכל מקרה -הנה מאמר של הפרופסור יהודה ליבס, חוקר קבלה וחסידות, על הקשר שבין ויטגנשטיין לר' נחמן, מישהו כתב לגדי בדיון כאן שדעתו על אלוהים ולוגיקה דומה מאוד לדעתו של הרמב"ם, רבי נחמן היה מהמתנגדים הגדולים ביותר לרמבם בפרט, ולדתיות רציונלית בכלל, ואני חושב שיש במאמר הזה נקודות מעניינות שרלוונטיות לדיון כאן. הקישור: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כל יכולתו של האל כוללת גם את האפשרות של ביטול מציאותו" אם נחזור לפרדוקס האבן, התשובה: "הוא יכול אבל לא רוצה", היא התשובה הנכונה, הוא יכול, אך ברגע שיעשה זאת יתאיין, לכן הוא לא רוצה. ויש אומרים שכך קרה במפץ הגדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רואה סתירה בין שתי הגישות הראשונות (ונאמן לשיטתו של ויטגנשטיין (המוקדם) לא אבזבז זמן בלעמוד על ההבדלים בינהן, שנובעים מהגדרות, משחקים בתוך השפה). למרות זאת, זה לא שפילוסופיה היא דבר שלא ניתן לדבר עליו, אלא המיסטיות, כל נסיון במסגרת הפילוסופיה לדבר על מה שלא מאופיין במדוייק, זה חסר תוחלת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראת את המאמר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אם כי בריפרוף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שהפירוש שלך הוא הפירוש המקובל לדברי ויטגנשטיין, רציתי רק לציין כי הוגים דתיים מצאו במשפט הזה משמעות דתית עמוקה במיוחד. הניסוח "עליו יש לשתוק" רומז, לדעתם (וגם לדעתי, לא אכחיש) לאו דוקא על כך שאין טעם לדון במה שנפלא מאיתנו, כי אין לו משמעות, אלא יותר על כך שיש "לשתוק" עליו, מעין הוראה מיסטית. אצטט את דברי פרופסור ליבס מתוך המאמר: אך הצדיק עצמו, איך הוא יכול לעיין ולפתור את קושיות הכפירה? הרמב"ם בוודאי עשה זאת בהגיונו והתפלספותו, שבימיו כאמור היה העולם עדיין רציונלי, אך דרך זו אינה פתוחה לפני ר' נחמן.... ואיך איפה יעשה? הוי אומר - מה שאי אפשר בדיבור, אפשר בשתיקה. כך מתפרשת הפקודה שתוק שקיבל משה כתשובה על קושייתו**, ... השתיקה שעליה מצווה משה אין בה פסיביות "שתוק" היא מצוות עשה. משה מצווה דווקא לעסוק בבעיה זו ולפתור אותה באמצעות שתיקה. ובניסוחו המדויק של ר' נחמן "אתה צריך לשתוק על שאלה זו". .... בשתיקתו של ויטגנשטיין יש אם כן התרוממות רוח מיסטית, דומה שעיקר שאיפתו אינה כלפי הפילוספויה שאותה ניסח בספרו אלא דווקא כלפי מה שמייצג הנייר החלק שנותר אחרי המשפט בדבר הצורך בשתיקה. "אצל שניהם אין השתיקה רק הימנעות פסיבית מדיבור אודות מה שאין לדבר עליו, ואף לא התעלות כללית של הנפש, שבמסגרתה נעלם ונאלם כל תוכן ספציפי, אצל שניהם השתיקה היא פעילות אקטיבית המכוונת לפתרון קושיות מוגדרות." ------------------------------------------------- *** לפי הסיפור הזה: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבש"ע, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבש"ע, הראיתני תורתו, הראני שכרו. אמר לו: חזור לאחורך. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין. אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה? א"ל: שתוק! כך עלה במחשבה לפני" (מנחות כט, ב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשמח למעט פרשנות לבורים - מה פירוש "יושב וקושר כתרים לאותיות" ? ובמה היה רבש"ע "מתעכב" ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתר - קישוט המעטר את חלקן העליון של חלק מהאותיות העבריות בכתב סת"ם. לכל אות מספר כתרים קבוע: שלושה, אחד או אפס. כתר בודד נראה כקו דק, ולכתר בקבוצה של שלושה כתרים נוסף מלבן קטנטן בראשו. בכתב סת"ם, האותיות שעטנ"ז ג"ץ מקבלות שלושה כתרים, האותיות בד"ק חי"ה מקבלות כתר אחד, ואילו האותיות מלאכ"ת סופ"ר אינן מקבלות ולו כתר יחיד. "בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות" (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כט, גמרא ב) אני חושב שהשאלה של משה היא משהו כמו "למה אתה מבזבז זמן על לקשט אותיות"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קושר כתרים לאותיות - בכתב של ספרי תורה, תפילין ומזוזות יש כמה אותיות שמוסיפים להן תגים מלמעלה כך שזה נראה כעין כתר. רבש''ע מתעכב מלתת את התורה, כאילו הוא צריך עוד להשלים את העבודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל משה עלה השמימה לאחר שנתנה כבר התורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העליה כאן היא העליה להר סיני, לפני מתן תורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מבהיר מעט את הסיפור, תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שפרשנות זו, על אף היופי שבה, סותרת את דברי ויטגנשטיין עצמו. "הלא יאמר לבטח ישנו, הוא מראה את עצמו"*, אין בספר הטלת ספק בכך שישנו משהו מטה-פיזי, אלא ביטול היכולת לדון עליו. מכאן גם ברורה הפתיחה, "ספר זה יבין רק מי שחשב מחשבות אלו, או אם מחשבות דומות". לו היה רב מאמץ את דרכו, וגוזר שתיקה בנושא על עצמו ותלמידיו, מתוך אמונה שהירהור שקט ("פעילות אקטיבית") כזה מקדם את ההבנה, ניחא, אבל רבנים (כמו פילוסופים) מנחילים את מורשתם בדיבור ובכתיבה, אין להם טעם לשתיקה מיסטית, אלא אם כותבים עליה הרבה. במובן הזה ויטגנשטיין אמנם מצליח להשתחל כפילוסוף, אבל סוגר את הדלת לבאים בתור. מעתה הוא עלה התאנה של אילו שחשבו מחשבות דומות, ומסיימים ויכוחים בטענה שכל הנאמר חסר משמעות, ע"ע טרקטטוס. *סליחה, אבל כל הציטוטים מזיכרוני החלש, מספר שהולווה לפני שנים רבות וטרם מצא דרכו חזרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר כ' הזכיר את רבי נחמן, שלפי המסורת שרף את כל כתביו וביקש מתלמידיו שלא יצטטו מדבריו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, או שבולגקוב צדק, או שהרבי צריך להשתלם באומנויות האש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או ש"ספרי רבי נחמן מברסלב" הם רשימות מדבריו שנאספו והועלו לכתב ע"י תלמידיו לאחר מותו. (בולגקוב צדק במה ? בכך שאסור לעלות עם חתולים ?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם אני לא מכיר את המסורות של הברסלבים, אבל דודה ויקי טוענת שלא רק שהוא כתב את ספר המידות, הוא גם מסר אותו לדפוס לאותו תלמיד שאסף את ליקוטי מוהר''ן, שיצא בידיעתו (הוא רק עמד על כך ש''קמטו (כלומר, תפרשו) אותו כרצונכם, אך בלי לפגוע בסעיף קטן שבשולחן ערוך''). אצל בולגקוב כתבי יד לא נשרפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אומר, הדיעה הרווחת ברשת היא אכן שהוא כתב והביא לדפוס לפחות את ''ליקוטי מוהר''ן'', ואף המליץ לתלמידיו לקרוא בו. אז לא יודע לגבי בולגאקוב אבל אני בטוח טעיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הנִסתרות ליהוה אלהינו, והנִגלת לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כט, כח) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 422782 | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |