 |
הציונות, מילא. אבל אסטרטגיית MAD איננה "תוכנית פעולה" יותר מש"ביקוש" הינו תוכנית פעולה (של אנשים, להשיג את הרווחה החומרית המיטבית). אבטרטגיית MAD "צומחת" באופן טבעי ממצב של שני שחקנים שברשותם נשק להשמדה טוטאלית, היא עיקרון פעולה מכניסטי של מוסד מסויים, שתי מעצמות שמייצבות מאזן-כוחות תחת נסיבות על מנת לקדם שרידות מרבית. מהבחינה הזו היא איננה אידיאולוגית או מתוכננת יותר ממחירים בשוק חופשי. זה שניתן לחקור את פעילותם של השחקנים ע"י שימוש בתורת המשחקים לא עושה עושה את הפעילות הזו ל"מתוכננת". הפעולה הזו היא היבט "טבעי" - לא של המציאות כולה, אלא של מוסד ספציפי בעל דינמיקה מסויימת. כעת, לאחר שעזרת לי לחדד את ההבדל ולזרוק את הדוגמא הלא מדוייקת של הציונות, אני אשמח אם תחזור להתייחס שוב ל (*). האם יש הבדל בין חוקי הכלכלה שלך לבין אסטרטגיית MAD? מהו?
אני מסכים לטענה השניה שלך - מקומו של השוק מבחינה היסטורית איננו מוכיח דבר לגבי מקומו של השוק בחיי ציביליזציה תעשייתית מתקדמת. את הנסיבות ההיסטוריות אני מביא אך ורק כנגד טיעונך באשר ל"חוקים הכלכליים" השרירים וקיימים כחוקי ניוטון.
הטיעון לגבי המסחר למשל, הוא גם סוג של אנאכרוניזם, או אולי חשיבה הפוכה. המסחר הגלובלי איננו תוצאת לוואי של ארגון הייצור התעשייתי (אם כי הוא מושפע ממנו), אלא גורם מכריע המעצב את הייצור התעשייתי - כך זה היה גם מבחינה היסטורית. חברות אחרות מחברת השוק פשוט לא מייצרות יותר ממה שהן צורכות (או אוגרות), משום שלא עולה על דעתן למכור למישהו את העודף. בכל אופן, את הדוגמא לגבי בני הצ'אגא הבאתי על מנת לחזק את הטיעון על מיקומו של מוסד השוק בחברות אחרות, לא על מנת לטעון מה מקומו הראוי בחברתנו שלנו.
לגבי רעב, שוב אתה שופט את הדברים בצורה אנאכרוניסטית (ההיסטוריה אולי לא יכולה ללמד אותנו כיצד לנהוג כיום, אבל לפחות היא עוזרת לנו להבין את העבר). הצגת הרעב כאוייב אכזר וטורדני של האדם ה"פרימיטיבי" מקורה בערך במאה ה-18, אז התמודדו הוגים כמו מלתוס עם בעיית העוני באנגליה. מפאת הנסיבות, הם בחרו בכיוון הנטורליסטי, של שיווי משקל בטבע בין כמות המזון לבין גודל האוכלוסיה.
למעשה, ברוב החברות האנושיות לא עמדה בפני הפרט בעייה של רעב. בעיית הרעב היתה בעיה קהילתית, לא פרטית. הציוויליזציה כולה היתה יכולה להעלם כתוצאה מנסיבות חיצוניות, אולם כל עוד הקהילה כולה לא רעבה, גם ארוחתו של כל חבר בקהילה היתה מובטחת, והיו מוסדות רבים אשר הסדירו זאת (חלקם דברים שהיית מכנה אולי לא רציונליים - מסורת, טקסים דתיים). בזמנו של מלתוס הועלתה לראשונה האפשרות שבני האדם למעשה נידונו לרעוב, והרעב הוא הכוח המניע אשר יפריד בין הטובים מספיק לטובים פחות. ההגות הזו עיצבה בזמנו את יצירתו של שוק העבודה.
הדוגמא של רומא מדגימה יפה את המצב - היא הפגישה מכניקה של שוק (אשר בהחלט היתה קיימת גם ברומא העתיקה) עם העיקרון הברור מאליו לאותה תקופה - יש לספק תבואה לאזרחי האימפריה, בלי קשר למחירים של תבואה בשוק (ואכן, במקום בו יש שוק לתבואה, יהיה גם מחיר שנקבע בשוק). המטרות והמניעים של מעשיהם כלל לא היו קשורים לשוק, אלא לשימור האימפריה הרומאית. לא מנגנון של שוק ניהל את האימפריה הרומאית, ומערכת אדירה של מה של פולניי מכנה תהליך "מירכוז" וחלוקה מחדש תוכננה ובמרכזה רומא. זה היה נכון לגבי תבואה, לגבי אספקת מים לחקלאות, ולגבי עניינים רבים אחרים אשר נגעו בחיי היום-יום של אזרחי האימפריה. מקומו של השוק כאן שולי, ו"הנסיון לכפות על המציאות" משהו שוב מתגלה רק אצלך, ובאופן, אני מתחיל לתעב את המילה הזו, אנאכרוניסטי. אף אחד לא ראה במכניקה של השוק את המציאות באותם זמנים, ובוודאי שניהולה של האימפריה הרומאית לפי עקרונות שונים בתכלית (קביעת מחיר תבואה נמוך ממחיר שוק היתה אחת מ"דרכי ההתערבות" ולא הגרועה שבהן. למעשה אין משמעות לדיבור על "התערבות". הכלכלה של האימפריה היתה חלק מהאימפריה בכללותה) כלל לא הביא בחשבון את האפשרות להכפיף את האימפריה למכניקה של מחירים בשוק החופשי. הנקודה שלי היא שהם לא ניסו "לכופף את המציאות", אתה מבלבל בין המציאות לבין מכניקה של שוק.
לבסוף, המשפט האחרון שלך כלל לא כולל תוכן, מלבד כסיכום של ההשקפה שלך, שאני עדיין רואה כאוטופית. פולניי טוען שרוב בני האדם לא רואים את המציאות בצורה אוטופית כמוך - בוודאי לא כשהאוטופיה מאיימת לנפץ את חייהם לרסיסים באופן אישי. בשל כך לעולם לא יופיע שוק חופשי "אידיאלי" - כל תנועה לעברו אכן מייצרת תנועת נגד של התערבות. לדוגמא, אפשר להביא את ראשית הקפיטליזם עצמו, במהפכה התעשייתית. כשפולניי מדבר על "תכנון ספונטני" הוא מתכוון למשל לכך שחוקי בתי חרושת, חוקי סניטציה ורגולציות מכאן ועד להודעה חדשה (על מטבחים, מנקי ארובות, מה לא) לא היו מזימה קולקטיביסטית של אנשים קצרי ראות, אלא תגובה פרקטית (וספונטנית מבחינה זו) של אנשים במצב משתנה, לפעמים אותם כוחות פוליטיים עצמם שקידמו את הווצרות השוק והרוויחו ממנו, אשר רוצים להימנע ממגפות, ומנסים בכל מאודם להימנע ולרכך את העינוי הפסיכולוגי המתמשך הכרוך בעבודה בבתי החרושת בסביבה האורבנית באנגליה של המאה ה 18 - 19. מבחינת החזון האוטופי, הטרגדיה הנוראה שהיתה המהפכה התעשייתית עבור החברה האנגלית היא חסרת חשיבות וספק אם בכלל התקיימה - הרי בטווח הארוך הרווחה החומרית השתפרה. אבל זה לא משכנע דורות שלמים של סופרים, משוררים, הוגים ואנשים פשוטים שחיו באותם זמנים. הטרגדיה היתה חברתית, לא כלכלית במובן הצר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש