בתשובה להאייל האלמוני, 05/07/09 19:48
 |
|
 |
||
|
||||
 |
במקרה של המחזה על חנה סנש דווקא היתה תביעה הרבה לאחר מותה. האם לא מן הראוי שיושבי היישוב הקרוי ע"ש חיים קלווריסקי ינקטו בצעד דומה? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל מה להם? התביעה כידוע נדחתה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התביעה בעניין המחזה על חנה סנש הוגשה ע"י בני משפחתה (בשיתוף עוד גורמים מיד ושם ומשתי מאגודות ציבוריות, אך היוזמה לתביעה והכוח המניע שלה היו אחיה של סנש ובניו - ובכך קיים האח את רוחה של האם, קתרינה סנש, אשר נפטרה שבעת ימים כשנתיים-שלוש לפני כן והיתה פעילה מאוד בשימור זכר בתה, חנה. כזכור, נדחתה התביעה ע"י בית המשפט אך הקטע שבמחלוקת סולק בכל זאת מן הפרק הרלוונטי). יושבי המושב "מרגליות" הם מיוצאי צפון אפריקה ועיראק. אינני יודעת אם הם, המתיישבים, בחרו את שם המושב או אם היו אפילו שותפים לבחירתו, וספק בידי אם יש למי מהם עניין רב מזה של שאר אזרחי המדינה בפולמוס העכשווי. היש לו, למרגליות-קלווריסקי, צאצאים חיים או קרובי משפחה חיים בדרגה אחרת - אך כזו המספקת ע"מ שהנושא ידיר שינה מעיניהם? מישהו יודע? (אם כי קרוב לודאי שבית משפט ידחה גם את התביעה הזאת, ועל יסוד אותם עקרונות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נינו של חיים מרגליות קלווריסקי, לקלווריסקי ישנם ארבעה נכדים החיים איתנו היום(אחד מהם הוא אבי)וכולם בסביבות גיל 80.מיותר לציין את עוגמת הנפש הרבה שנגרמה למשפחה עם פירסום ספרו של חילו.דמותו האמיתית של קלווריסקי הפוכה ב180 מעלות מן המתואר בספרו של חילו.אין לי עניין להתוכח עם האג'נדה הפוסט ציונית שחילו מנסה לקדם בספרו אבל לעשות זאת על גבו של קלווריסקי שהיה אוהב שלום ורודף שלום זה לא פחות ממעשה נבלה. קלווריסקי היה צדיק במשמעות החילונית של המושג ומאחר וכידוע "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים", שלילת הפרס גם אם לאו דווקא מהסיבות הנכונות, היא בבחינת צדק פואטי ותיקון מסוים(רחוק מלהיות מלא) לעוול שנעשה לקלווריסקי ולזכרו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנאראטיב שלך נוגע ללב... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראו רשימתה של אביגיל יעקבסון: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנושא יצירה אמנותית אחרת שעשתה שימוש מתירני בחומרים היסטורים נכתב: "אל נשכח, שמחזאי הוא סופר, הוא נהנה מכל הזכויות של כתיבה יוצרת, שאינה חייבת תמיד לתאר עובדות. הוא אינו צלם. מותר לו, במסגרת ה"ליסנסיה פואטיקה" הספרותית הנודעת, לפרש עובדות ולתארן כרצונו. למסגרת זו נכנסים גם הוויכוחים על סרטו של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין"; על זכותו של המחזאי מוטי לרנר לשים דברים בפיה של חנה סנש במחזהו "קסטנר"; או לומר דברים שונים על יונתן פולארד במחזהו "פולארד". הזכות הזאת קיבלה את החותמת של בית המשפט העליון, שקבע, בתגובתו לעתירה שהגישו בני משפחת סנש נגד המחזה של לרנר, כי "חופש הביטוי וחופש היצירה משתרעים גם על ביטוי שאינו אמת... הסף הגבוה הנדרש על מנת שפגיעה ברגשות תצדיק הגבלת ביטוי תופס במיוחד בז'אנר הספרותי שעניינו דוקודרמה, אשר עניינה הוא שילוב בין אמת היסטורית לדמיון ספרותי. תהא זו פגיעה קשה בתרבות האנושית, אם יוצרים לא יהיו חופשיים להשתמש בדמויות היסטוריות, תוך שתיוחס להן התנהגות שאין לה בסיס היסטורי. סופרים ומחזאים אינם היסטוריונים. אין לצפות מהם לשחזור האמת. יש להגן על חופש הדמיון שלהם. מבחנם הוא אמנותי ולא מדעי". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |