 |
אני חייב להעיר כי אתה משקיע הרבה מאד בניסוח ובהבעת דעותיך ומעט מאד בנסיון להבין את מה שאומר מי שמגיב אליך. חבל שאינך מקדיש יותר תשומת לב לדברי זולתך ולכן גורר את הדברים לפינה של ניגוח ועימות ללא סיבה וללא צורך.
כתבתי שהדו"ח מעניין מפני שהוא מעניין. כל חברי צוות הדו"ח ששמותיהם מוכרים לי הם שמרנים ו/או חלק מן הממשל הרפובליקני החל מג. בייקר, ל. איגלברגר וכלה בשופטת ס. אוקונור (ממינוייו של ריגן לביה"מ העליון). לכן הופתעתי באמת ובתמים מכך שהדו"ח הרפובליקני הוא בהתאמה מלאה עם מדיניות אובמה. כתבתי (ושוב לא בציניות) כי יתכן שמדיניות החוץ האמריקנית במזה"ת היא דו-מפלגתית ואין טעם לנסות למצוא שם הבדלים מפלגתיים. העליתי זאת כאפשרות אמיתית ולא מתוך רטוריקה של ניגוח.
וכעת ארשה לעצמי בכ"ז טון מעט ספקני.
ג'ורג' דבליו זרק לפח את הדו"ח? קשה לי להאמין. דו"חות אף פעם לא זורקים, רק מתייקים. אני ספקני מאוד גם ביחס להשפעת המתנחלים הישראלים על מדיניות החוץ האמריקאית. הם בקושי מצליחים להשפיע על זו הישראלית. המתנחלים הם קוץ רדיקלי בישבנים הישראלי והפלשתיני. השפעתם על מדיניות החוץ של ממשל בוש שקולה להשפעת החמאס והחזבאללה על זו של אובמה.
הגישה הרואה בבוש הצעיר את נציג הסמן הקיצוני של הרפובליקנים ("הרוב המוסרי האמריקאי, ראש לימבו ודיק צ'ייני") די מקובלת היום בשמאל העולמי. אישית אני לא מאמין בה. השיטה בארה"ב דורשת קואליציות פנימיות והליכה אל המרכז, כך שאפילו אם בוש החזיק את שולי אדרתו של צ'ייני, הוא לא יכל לעשות זאת ללא תמיכה ניכרת במרכז המחנה הקפובליקני.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש