בתשובה לדב אנשלוביץ, 16/01/09 23:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא יודעת מה אתה רוצה. חתנו על הסכם עם ארה"ב, חתמנו משהו עם מצרים, לפי דעתי אפשר לחתום גם עם צרפת ואנגליה אם הם מעוניינים. לזה קוראים חד צדדי? ואם מי בכלל אתה רוצה שנחתום עוד? מיקרונזיה? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הממשלה שלחה את החיילים להסתובב בעזה כדי לשנות את המצב הבטחוני בדרום. כך היא הצהירה עם יציאתה. מעניין את הסבתא שלי שהיא חתמה. היא הייתה יכולה לחתום גם עם מיקרונזיה, כפי שאמרת, וגם אתי ואתך, אבל לא אנחנו יורים את הטילים והחתימות האלה לא משפיעות כהוא זה על המצב שהיא באה לשנות. את לא יודעת מה אני רוצה ? אמרתי זאת כמה פעמים. פעולה קרקעית שתשנה את המצב היא רק פעולה שבה שבים וכובשים כל סנטימטר בעזה ושולטים בו. אז שום טיל לא יירה משם. הפעולה הנוכחית לא רק שלא תשנה לטובה את המצב אלא תשנה אותו לרעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצע דב שתלך בעזמך, ברגל, תחצה ברגל את מחסום ארז ותשנה לבד את המצב הבטחוני בדרום. קדימה, תהיה רמבו. אבל למה על חשבוננו? ההסכם יכול היה להחתם גם לפני המלחמה ההרסנית הזאת כמו שכתבת בתגובה אחרת שלך, אז למה לא לנסות להגיע להסכם? למה ישראל חייבת להשתמש בכוח צבאי, שבעיני ובעיני ישראלים אחרים הוא ברירת מחדל בלבד ולא השפן הראשון שנשלף מהכובע? אתה מסתכל על הפלסטינים רק דרך הכוונת, אינך מתייחס לתנאים ההיסטורים שיצרו את החמאס ושלאחר מכן העלו אותו לשלטון בעזה, אינך מתייחס לאשמתה של ישראל בסכסוך הזה. ישראל הפכה לילד המופרע של האזור. אם הבן שלך היה רב עם ילד אחר בכיתה על משהו והריב הזה היה נמשך, היית מציע לו ללכת מכות עם הילד הזה כל יום עד להכרעה? פרדוקסלית, כוחה הצבאי העדיף של ישראל פועל נגדה. היא אינה מסוגלת לכונן מנגנונים מורכבים שאינם צבאיים, אינה משתמשת בפונקציות שישנן למדינות לפתרון סכסוכים אלא משתמשת, שוב, באגרוף. האגרוף הזה הורג והורס ואולי מרתיע אבל בתווך הארוך הוא יוצר עויינות ורצון, מצד הפלסטינים ולדעתי אתה יכול לצרף למשוואה מדינות נוספות, איסלאמיות ולא איסלאמיות. בנוסף, האגרוף הזה מכה ישירות גם בנו, הישראלים. ההגירה מישראל נובעת גם מיאוש מהמציאות כאןם ומחוסר היכולת של ההנהגה לתת תקווה לאזרחים. מלחמה כל שנתיים היא לא תקווה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מוכן להסביר את הפסוקית "שבעיני ובעיני ישראלים אחרים הוא ברירת מחדל בלבד ולא השפן הראשון שנשלף מהכובע"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפסוקית הנחמדה שחיברתי התכוונתי לכך שלישראל יש אופציות נוספות לפעולה והבחירה החוזרת ונשנית בכוח צבאי לכלי לפתרון בעיות, אם מפני שזה מה שהאזרחים רוצים או מפני שזה פשוט יותר ובמילא החיילים יצייתו או מכל סיבה אחרת, אינה לגיטימית ולא צריכה להיות מובנת מאליה. לכל מנגנון יש ברירת מחדל, ברירה שהיא כביכול צפויה ומובנת מאליה. המונח מגיע מתחום המחשוב והתוכנה. השפן והכובע פשוט קפצו לי לראש ועכשיו, כשאני קורא את הפסוקית הזו, איני בטוח למה התכוונתי. אולי התכוונתי לאלמנט ההפתעה שכל כך חביב על הישראלים ובו ברק השתמש בפתיחת המלחמה. בשבילי זו כבר לא הפתעה, זה צפוי וידוע. הסכם הפסקת אש בר קיימא, שיכלול את פתיחת המעברים של עזה ויאפשר איכות חיים סבירה לתושבי הרצועה כמו גם לתושבי שדרות וישובים ישראלים אחרים שנמצאים בטווח הקאסמים, היה בגדר הפתעה עבורי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כרגע דיברתי עם ידיד ערבי שלי. הוא נתן בדיוק את אותו ניתוח כמו שלך, כמעט מלה במלה.לא יודעת אם זה מוצא חן בעיניך או מרגיז אותך, אבל נראה שאתם ממש מזדהים בעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהו הניתוח של הידיד שלך? במה הוא דומה לזה של דב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא דומה, זהה. גם הוא טוען שלא היה כל טעם לצאת למלחמה הזאת אם לא כבשו בה את הרצועה מחדש וחיסלו את החמאס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, כדי לחתום עם אנגליה על הסכם, בשביל מה צריך לצאת למבצע כה יקר במשאבים ובחיי אדם משני הצדדים ? הם היו שמחים לחתום אתך גם ללא כל ההרס הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחתי להקליד את אייקון האירוניה. מצטערת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם ראשונה שקורה לי כאן שאני מפספס דבר כזה. אני עונה על המון תגובות שנראות על פניהן כאירוניה, ובכל זאת מחבריהן לא התכוונו לאירוניה כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני הדברים קורים גם לי. בעיקר השני.:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*ב*פעם ראשונה קורה לי כאן... ___________ תסו"ש |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*ה*ראשונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שצריך לתקן את המשפט. אני משער שאני טועה, אבל ניסיתי לנתח את המשפט וזה מה שיצא לי: נושא - נסתר (כאילו כתב - 'זו פעם ראשונה...') נשוא שמני: פעם לוואי (לא בטוח איזה): ראשונה פסוקית לוואי: שקורה לי כאן שאני מפספס דבר כזה ..ניתוח הפסוקית: ..פסוקית נושא: שאני מפספס דבר כזה ..נשוא: קורה ..מושא: לי ..תאור מקום: כאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן המקום לוידוי קורע לב שירעיד את אמות הספים באייל: אין לי מושג. הידע שלי בלשון, שהספיק בצעירותי לציון טוב בבגרות (מלבד תחביר, הייתי טוב מאד גם בניקוד, שהיה אז חלק מחומר הבחינה), הולך ודועך עם השנים במקביל לירידה כללית בזכרון לטווח קצר1, בינוני וארוך. מה שנותר עמי הוא אינטואיציה חסרת הצדקה והכלל הפשוט בו אני משתמש כשאני נתקל במשפטים שלא נשמעים נכון לאוזן הפנימית שלי: אני מציב "אשר" במקום "ש", ובמקרה שלנו נקבל: "פעם ראשונה אשר קורה לי כאן שאני מפספס דבר כזה". בלי להרבות מלל, זה לא משפט תקין תחבירית, ולכן הצעתי תיקון. רציתי גם להוסיף כאן משהו לגבי הנושא במשפט, שהוא לטעמי הפסוקית "שאני מפספס דבר כזה" (שהרי זה מה שקורה) אבל דומני שאסור לנושא להופיע אחרי מילות יחס אלא אם כן אנחנו במבנה תחבירי מסוג "אסור לעשן", ואני לא יודע אם ה"ש" במקרה שלפנינו אקויולנטית ל"ל". איפה ברטוב, בלשן, טריליאן ודומיהם? ______________ 1- בשלוש השניות שבין קריאת מספר טלפון לבין החיוג אני שוכח את המספר אלא אם כן אני ממלמל אותו בקול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על מילות חיבור חלים כללים שונים ממילות יחס, ויותר לא אוסיף מבעד אמות סיפי הרוטטות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |